משנה ה: מְצִיאַת בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים, מְצִיאַת עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים, מְצִיאַת אִשְׁתּוֹ, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. מְצִיאַת בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים, מְצִיאַת עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים, מְצִיאַת אִשְׁתּוֹ שֶׁגֵּרְשָׁהּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן כְּתֻבָּתָהּ, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלָּהֶן:
מְצִיאַת בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים של האדם, ו'קטנים' האמורים כאן היינו שהם סמוכים על שולחן אביהם, מְצִיאַת עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים, שאין להם כלל רשות ממונית של עצמם, אלא ידם כיד בעליהם, מְצִיאַת אִשְׁתּוֹ, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, והטעם בבנו ובתו הקטנים, ובמציאת אשתו, לפי שהם מתפרנסים משלו, וחששו חכמים שתהיה איבה ביניהם אם לא יתנו לו את מציאותיהם, ולכן תקנו שתהיה מציאתם לאב ולבעל.
אבל מְצִיאַת בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים, והיינו שאינם סמוכים על שולחן אביהם, מְצִיאַת עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים, שיש להם רשות ממונית משל עצמם, מְצִיאַת אִשְׁתּוֹ שֶׁגֵּרְשָׁהּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן לה את דמי כְּתֻבָּתָהּ [והיינו באופן שהיא ספק מגורשת, ומחמת כן פטור מלתת לה את כתובתה, והוא חייב במזונותיה, ומכל מקום כיון שדעתו לגרשה לא שייכת כאן התקנה 'משום איבה'], הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלָּהֶן.
