פרק יד, משנה א: פָּרַת חַטָּאת שֶׁשְּׂרָפָהּ חוּץ מִגִּתָּהּ, וְכֵן שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ שֶׁהִקְרִיבוֹ בַחוּץ, פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יז), וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ, כּל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָבוֹא אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, אֵין חַיָּבִין עָלָיו:
פרק יד, משנה א: משנתנו ממשיכה בביאור איסור הקרבת קרבנות בחוץ: פָּרַת חַטָּאת – פרה אדומה, שדינה להישרף בהר המשחה כנגד פתח ההיכל, על גבי סידור עצים הדומה לגת, שֶׁשְּׂרָפָהּ חוּץ מִגִּתָּהּ, במקום אחר, וְכֵן שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ לעזאזל ביום הכפורים, שֶׁהִקְרִיבוֹ בַחוּץ, לאחר שהתוודה עליו הכהן הגדול, פָּטוּר, כיון שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יז ד) 'וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ', ויש ללמוד מכך שרק קרבן הראוי להבאה לפתח אהל מועד, חייב על הקרבתו בחוץ, אבל כּל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָבוֹא אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, כגון פרה אדומה ושעיר המשתלח, שעבודתם מחוץ למקדש, אֵין חַיָּבִין עָלָיו [אמנם שעיר המשתלח קודם שהתוודה עליו הכהן הגדול, שעתיד הוא לבוא לפתח אהל מועד לצורך הוידוי, חייבים על הקרבתו בחוץ, ורק לאחר שהתוודה עליו, ששוב אינו עתיד לבוא לאהל מועד, אין חייבים עליו].
