גמרא
שנינו במשנה שאין נשבעים על עבדים כנעניים, שטרות וקרקעות. הגמרא מבארת עתה שיש אופנים שבהם נשבעים עליהם: וְהָנֵי מִילֵּי – דין זה שאין נשבעים על דברים אלו היינו רק בִּפְנֵי עַצְמָן, וכגון שהודה במקצת קרקע וכדומה, אֲבָל עַל יְדֵי גִּלְגּוּל, נִשְׁבָּעִין, כלומר, אם התחייב האדם לחבירו שבועה ממקום אחר, יכול הוא לגלגל עליו שבועה גם על תביעת עבדים, שטרות או קרקעות שיש לו עליו, דִּתְנַן – שהרי כך שנינו במשנה, נְכָסִים שֶּׁאֵין לָהֶן אַחֲרָיוּת, והיינו מטלטלין [ומכונים 'נכסים שאין להם אחריות' כיון שאין אדם סומך עליהם לגבות מהם את חובו, כיון שניתן להבריחם], זוֹקְקִין אֶת הַנְּכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחֲרָיוּת, והיינו קרקעות, לִישָּׁבַע עֲלֵיהֶן.
וּבִפְנֵי עַצְמָן נַמִּי לֹא אֲמָרָן דְּאֵין נִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶן – ואף כלל זה, שאין נשבעים על עבדים שטרות וקרקעות בפני עצמם, אין זה אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה דְּאוֹרַיְיתָא, אֲבָל בִּשבועה דְרַבָּנָן נִשְׁבָּעִין אפילו על דברים אלו, דְּגַרְסִינָן במסכת כתובות בְּפֶרֶק הַכּוֹתֵב (פז:) בְּעִנְיַן הַפּוֹגֶמֶת כְּתוּבָּתָהּ – המודה שכבר גבתה חלק משטר כתובתה, שלֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה – אינה יכולה לגבות את שאר דמי הכתובה אלא לאחר שתשבע שלא נפרעה כל הכתובה, סָבַר רָמִי בַּר חֲמָא לְמֵימַר שכוונת המשנה לשְׁבוּעָה דְּאוֹרַיְיתָא של מודה במקצת, כיון שהבעל טוען שנפרעה כל הכתובה, והיא מודה שנפרעה חלק מכתובתה, ואָמַר רָבָא על כך, שְׁתֵּי תְּשׁוּבוֹת יֵשׁ בַּדָּבָר, חֲדָא, דְּכָל הַנִּשְׁבָּעִין שֶׁבַּתּוֹרָה נִשְׁבָּעִין וְלֹא מְשַׁלְּמִין, והיינו שהנתבע נשבע ונפטר, וְאילו הִיא נִשְׁבַּעַת וְנוֹטֶלֶת את דמי כתובתה, ולכן לא יתכן שזו שבועת התורה, וְעוֹד, שהרי אֵין נִשְׁבָּעִין עַל שִׁעְבּוּד קַרְקָעוֹת, ושבועה על דמי כתובה נחשבת כשבועה על קרקעות, כיון שהם משועבדות לגביית כתובתה. אֶלָּא אָמַר רָבָא, שבועה זו היא מִדְּרַבָּנָן, והטעם שחייבוה להשבע שבועה זו, כיון דְפָּרַע – מי שפורע, והיינו הבעל המשלם את דמי הכתובה, דָאִיק – מדקדק בדבר יותר, ואילו דְמִיפְרַע – מי שפורעים לו, והיינו האשה, לֹא דָאִיק – אינה מדקדקת כל כך בדבר, ולכן מסתבר יותר שהיא טועה בדבריה ובאמת נפרעה כל הכתובה, וְלכן רָמּוּ רַבָּנָן שְׁבוּעָה עֲלָהּ – הטילו עליה חכמים שבועה, כִּי הֵיכִי דְּתֵידַק – כדי שתדקדק בדבריה. ועל כל פנים מבואר בדברי רבא שרק שבועה דאורייתא אין נשבעים על שעבוד קרקעות, ואילו שבועה דרבנן נשבעים אף על שעבוד קרקעות.
משנה
כפי שהתבאר במשנה לעיל, אין נשבעים על קרקעות. משנתנו מביאה מחלוקת בדין דבר המחובר לקרקע, האם דינו כקרקע לענין שבועה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵן כַּקַּרְקַע – דומים הם לקרקע, וְאֵינָן כַּקַּרְקַע – אין דינם כדין הקרקע, וְאֵין חֲכָמִים מוֹדִים לוֹ. ומבארת המשנה, כֵּיצַד, האומר לחבירו עֶשֶׂר גְּפָנִים [-עצי גפן] טְעוּנוֹת בענבים מָסַרְתִּי לְךָ, וְהַלָּה – הנתבע אוֹמֵר, אֵינָן אֶלָּא חָמֵשׁ, והרי הוא מודה במקצת, רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּב שבועה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָּל הַמְחֻבָּר לַקַּרְקַע, הֲרֵי הוּא כַּקַּרְקַע, ואין נשבעים על כך, ובגמרא יבואר טעם מחלוקתם.
גמרא
אוּקִימְנָא – העמידה הגמרא את דברי המשנה, דְּבַּעֲנָבִים הָעוֹמְדוֹת לִיבָּצֵר קָא מִיפַּלְגֵּי – שמחלוקתם היא בענבים העומדות להבצר, דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר שכִּבְצוּרוֹת דַּמְיָין – כאילו כבר נבצרו, ודינם לענין שבועה כדין מטלטלין, וְרַבָּנָן סַבְרֵי, לָאו כִּבְצוּרוֹת דַּמְיָין – אינן נחשבות כבצורות, אלא כל זמן שהן מחוברות לקרקע דינם כקרקע, ואין נשבעים עליהם.
