משנה ח: מַלְוֶה אָדָם אֶת אֲרִיסָיו חִטִין בְּחִטִין לְזֶרַע, אֲבָל לֹא לֶאֱכֹל. שֶׁהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַלְוֶה אֶת אֲרִיסָיו חִטִין בְּחִטִין לְזֶרַע, בְּיֹקֶר וְהוּזְלוּ, אוֹ בְזוֹל וְהוּקְרוּ, נוֹטֵל מֵהֶן כְּשַׁעַר הַזּוֹל, וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁהֲלָכָה כֵן, אֶלָּא שֶׁרָצָה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ:
להבנת משנתנו יש להקדים, שאסרו חכמים על האדם להלוות 'סאה בסאה', כלומר, מין מסוים של דבר תמורת זאת שישיב לו מאותו המין לאחר זמן, כגון סאה חיטין תמורת סאה חיטין, וכן כל כיוצא בזה, מחשש שבזמן ההלואה היה שווי החיטים נמוך, ובזמן הפרעון יהיה שווי החיטים גבוה, והרי זה כריבית [אמנם אם בשעת ההלואה יש ללוה בביתו מאותו המין, אף אם אין לו את כל הכמות שלוה, הדבר מותר]. משנתנו מבארת שיש אופנים שבהם מותר להלוות סאה בסאה:
מַלְוֶה אָדָם אֶת אֲרִיסָיו, המעבדים את שדותיו ונוטלים בשכרם חלק מהיבול, חִטִין בְּחִטִין – כמות של חיטים תמורת זאת שישיבו לו כמות דומה לאחר זמן, לְזֶרַע – לצורך זריעת השדה, והטעם שהתירו זאת, כיון שמדובר במקום שהמנהג בו הוא שאם אין לאריס זרע יכול בעל השדה לסלקו, וממילא כשאין לו זרע ונותן לו בעל השדה זרע, הרי זה כאילו התנו שבעל הבית יתן את הזרע, על מנת שכתגדל התבואה יטול תחילה בעל הבית את שיעור הזרע שנתן, ובשאר יחלקו, ואם כן אין זו הלואה כלל, אֲבָל לֹא לֶאֱכֹל – אסור להלוות לאריסיו חיטים לצורך אכילה, כפי שהדבר אסור עם כל אדם.
מוסיפה המשנה ומבארת לשם מה הוצרך התנא להשמיענו דין זה, כיון שֶׁהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַלְוֶה אֶת אֲרִיסָיו חִטִין בְּחִטִין לְזֶרַע, והיה מנהגו שאם נתן להם את הזרע בְּיֹקֶר וְאחר כך הוּזְלוּ, אוֹ שנתן להם בְזוֹל, וְאחר כך הוּקְרוּ, נוֹטֵל מֵהֶן לאחר שצמחה התבואה כְּשַׁעַר הַזּוֹל, וכדי שלא נחשוב שכך היא ההלכה השמיעה לנו המשנה שבאמת מותר ליטול את התבואה כפי שוויה באותה שעה, וְאף רבן גמליאל שנתן להם תמיד כמחיר הזול, לֹא מִפְּנֵי שֶׁהֲלָכָה כֵן, אֶלָּא שֶׁרָצָה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ.
