משנה
המשניות שבתחילת פרק זה עוסקות בהנהגת היהודי עם הגויים לענין דינים שונים, ובהמשך הפרק יבוארו דיני יין נסך ושאר מאכלות אסורות של גויים. אֵין מַעֲמִידִין בְּהֵמָה בְּפוּנְדְּקָאוֹת שֶׁל כּוּתִים [-גויים], מִפְּנֵי שֶׁחֲשׁוּדִין עַל הָרְבִיעָה. לֹא תִתְיַחֵד אִשָּׁה מישראל עִמָּהֶן, מִפְּנֵי שֶׁחֲשׁוּדִין עַל הָעֲרָיוֹת. לֹא יִתְיַחֵד אָדָם מישראל עִמָּהֶן, מִפְּנֵי שֶׁחֲשׁוּדִין עַל שְׁפִיכוּת דָּמִים. בַּת יִשְׂרָאֵל לֹא תְיַלֵּד אֶת הַכּוּתִית, מִפְּנֵי שֶׁמְּיַלֶּדֶת בֵּן לַעֲבוֹדָה זָרָה. אֲבָל כּוּתִית מְיַלֶּדֶת בַּת יִשְׂרָאֵל – מותר להניח לגויה ליילד בת ישראל. בַּת יִשְׂרָאֵל, לֹא תָנִיק בְּנָהּ שֶׁל כּוּתִית, כיון שמסייעת היא לגדל בן לעבודה זרה, אֲבָל כּוּתִית מְנִיקָה בְנָהּ שֶׁל בַּת יִשְׂרָאֵל – מותר להניח לגויה להניק בן ישראלית, ובתנאי שיהיה הדבר בִּרְשׁוּתָהּ – בביתה של הישראלית, אך לא תמסרנו לגויה להניקו בביתה, שמא תהרגנו.
גמרא
תָּנֵי [-שנה] רַב יוֹסֵף דינים אלו, אַרְמַלְתָּא לֹא תְּרַבֵּי כַּלְבָּא – אלמנה לא תגדל כלב, שמא תתאוה לו ותרביעהו עליה, וְלֹא תַּשְׁרֵי בַּר בֵּי רַב בְּאוּשְׁפִּיזָא – ולא תאכסן בביתה תלמיד חכם, אפילו שאינו מתייחד עמה, מִשּׁוּם חֲשָׁדָא – כיון שיבואו לחשוד בהם.
שנינו במשנה, 'לֹא תִּתְיַחֵד אִשָּׁה עִמָּהֶן, מִפְּנֵי שֶׁהֵן חֲשׁוּדִין עַל הָעֲרָיוֹת'. תמהה הגמרא, מַאי אִירְיָא כּוּתִי – מדוע נקטה המשנה דין זה של איסור יחוד דוקא בגוי, והרי אֲפִילוּ יִשְׂרָאֵל נַמִּי – אסור לאשה להתייחד אפילו אם אדם מישראל, דְּהָא תְּנַן, לֹא יִתְיַחֵד אִישׁ אֶחָד עִם שְׁתֵּי נָשִׁים, כיון שחוששים שמא תתרצנה שתיהן לעבירה, וכל שכן שלא יתייחד עם אשה אחת. מתרצת הגמרא, לֹא צְרִיכָא – לא הוצרכה משנתנו להשמיע דין זה, אלא באופן שֶׁאִשְׁתּוֹ של הגוי נמצאת עִמּוֹ, שבאופן כזה אין איסור יחוד אצל ישראל, כיון שיִשְׂרָאֵל אִשְׁתּוֹ מְשַׁמַּרְתּוֹ, ואילו כּוּתִי אֵין אִשְׁתּוֹ מְשַׁמַּרְתּוֹ, שכשם שהוא מזנה עם נשים אחרות, כך היא מזנה עם אנשים אחרים, ואינה מקפידה על כך.
שנינו במשנה, 'לֹא יִתְיַחֵד אָדָם עִמָּהֶם, מִפְּנֵי שֶׁהֵן חֲשׁוּדִין עַל שְׁפִיכוּת דָּמִים'. תָּנוּ רַבָּנָן, יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּטְפַּל לוֹ כּוּתִי כשהוא הולך בַּדֶּרֶךְ [כי לכתחילה אסור לישראל ללכת בדרך עם גוי], טוֹפְלוֹ [-מחברו] לִימִינוֹ, כלומר, ילך עמו הישראל באופן שהגוי יהיה מימינו, כדי שאם יבוא הגוי להורגו תהא יד ימינו של הישראל מזומנת לעכבו. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר, אם היה הגוי חגור בְּסַיִף, שדרך האדם לחוגרו על שמאלו, טוֹפְלוֹ הישראל לִימִינוֹ, כדי שאם יבוא הגוי לשלוף את חרבו כנגד הישראל, תהיה יד ימינו של הישראל מזומנת לאחוז בסייף ולעכבו, וְאם היה הגוי חמוש בְּמַקֵּל, שדרך לאוחזו בימין, טוֹפְלוֹ הישראל לִשְׂמֹאלוֹ, כדי שאם יבוא להכותו ביד ימינו, תהא שמאלו של הישראל מזומנת לאחוז במקל ולעכבו. הָיוּ שניהם עוֹלִין בְּמַעֲלָה וְכן אם היו שניהם יוֹרְדִין בִּירִידָה, לֹא יְהֵא יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה וְכוּתִי לְמַעְלָה, שמא כשיהיה הגוי מעליו יכנו, אֶלָּא תמיד יהיה היִשְׂרָאֵל לְמַעְלָה וְכוּתִי לְמַטָּה. וְאַל יָשׁוֹחַ – לא יתכופף הישראל לְפָנָיו, שֶׁמָּא יָרוּץ [-ירוצץ] אֶת גּוּלְגָּלְתּוֹ. שְׁאָלוֹ הגוי 'לְאַיִן אַתָּה הוֹלֵךְ', לא ישיב לו את התשובה הנכונה, אלא יַרְחִיב לוֹ הַדֶּרֶךְ – יאמר לו שהוא הולך למקום רחוק יותר, כדי שאם אכן רוצה הגוי להרע לו, יחשוב בדעתו שיש לו עוד זמן רב להיות עם הישראל, כְּדֶרֶךְ שֶׁהִרְחִיב יַעֲקֹב לְעֵשָׂו, דִּכְתִיב שאמר יעקב לעשיו (בראשית לג יד) 'עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה', וַהרי באמת לא הגיע יעקב לשעיר כלל, דכְתִיב (בראשית לג יז) 'וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה'.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה: מַעֲשֵׂה בְּתַלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא, שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין לִכְזִיב, וּפָגְעוּ בָּהֶן לִיסְטִים, אָמְרוּ לָהֶם הליסטים 'לְאַיִן אַתֶּם הוֹלְכִין', אָמְרוּ לָהֶם תלמידי רבי עקיבא, לְעַכּוֹ, היא רחוקה יותר מכזיב, ומחמת כן היו הליסטים סבורים יוכלו לשדוד אותם לאחר שיעברו את כזיב ויהיו בדרכם לעכו, אך כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לִכְזִיב, פָּרְשׁוּ תלמידי רבי עקיבא ונשארו שם, ולא יכלו לשדוד אותם בהיותם בעיר, אָמְרוּ לָהֶם הליסטים, 'תַּלְמִידֵי מִי אַתֶּם', שידעתם לנהוג בחכמה ולהנצל, אָמְרוּ לָהֶם, 'תַּלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא', אָמְרוּ לָהֶם הליסטים 'אַשְׁרֵי רַבִּי עֲקִיבָא וְתַלְמִידָיו, שֶׁלֹּא פָּגַע בָּהֶן אָדָם רַע מֵעוֹלָם'.
שנינו במשנה, 'בַּת יִשְׂרָאֵל לֹא תְּיַילֵד אֶת הַכּוּתִית'. תָּנוּ רַבָּנָן, בַּת יִשְׂרָאֵל לֹא תְּיַילֵד אֶת הַכּוּתִית, מִפְּנֵי שֶׁמְּיַלֶּדֶת בֶּן לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְכוּתִית לֹא תְּיַילֵד אֶת בַּת יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי שֶׁהֵן חֲשׁוּדִין עַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, ועשויה היא להרוג את הולד בזמן הלידה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כּוּתִית מְיַלֶּדֶת אֶת בַּת יִשְׂרָאֵל, בִּזְמַן שֶׁישראליות אֲחֵרוֹת עוֹמְדוֹת עַל גַּבָּהּ, ומשגיחות שאינה מזיקה לולד, אֲבָל לֹא בֵּינָה לְבֵינָהּ.
שנינו במשנה, 'בַּת יִשְׂרָאֵל לֹא תָּנִיק בְּנָהּ שֶׁל כּוּתִית'. תָּנוּ רַבָּנָן, בַּת יִשְׂרָאֵל לֹא תָּנִיק בְּנָהּ שֶׁל כּוּתִית, מִפְּנֵי שֶׁמְּגַדֶּלֶת בֶּן לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וְכוּתִית לֹא תָּנִיק בְּנָהּ שֶׁל בַּת יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי שֶׁחֲשׁוּדִין עַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כּוּתִית מְנִיקָה בְּנָהּ שֶׁל בַּת יִשְׂרָאֵל, בִּזְמַן שֶׁאֲחֵרוֹת עוֹמְדוֹת עַל גַּבָּהּ, ומשגיחות שלא תזיק לולד, אֲבָל לֹא תניקהו בֵּינָהּ לְבֵינָהּ. מקשה על כך הגמרא, וּרְמִינְהִי – קשה על כך ממה ששנינו בברייתא, יְהוּדִית מְיַלֶּדֶת את הכּוּתִית בְּשָׂכָר, אֲבָל לֹא בְּחִנָּם, והרי משנתנו אסרה בכל אופן, ולא חילקה והתירה בשכר. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב יוֹסֵף, אכן בְּשָׂכָר שָׂרֵי – מותר, ואף משנתנו מודה שבשכר מותר, מִשּׁוּם אֵיבָה – מחשש שיגרום הדבר לשנאה בין אומות העולם לבין ישראל, ורק בחינם יכולה הישראלית להשתמט, ואין איבה בכך שאינה מילדת את הכותית בחינם.
סָבַר רַב יוֹסֵף לְמֵימַר – היה רב יוסף סבור לומר, אוֹלוּדֵי בְּשַׁבָּת בְּשָׂכָר שָׂרֵי – מותר לישראלית ליילד גויה בשבת תמורת שכר, מִשּׁוּם אֵיבָה. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי, אין בכך משום איבה, כיון שיְכוֹלָה הישראלית לְמֵימַר לָהּ לגויה, דִּידַן – תינוקות שלנו, דְמִינְטְרֵי שַׁבָּתָא – שהם עתידים לשמור שבתות, מְחַלְלִינָן עֲלַיְיהוּ שַׁבָּתָא – מותר לנו לחלל שבת כדי ליילד אותם, אבל דִידְכוּ – תינוקות שלכם, דְּלֹא מִינְטְרֵי שַׁבָּתָא – שאינם שומרים שבת, לֹא מְחַלְלִינָן עֲלַיְיהוּ שַׁבָּתָא – אסור לנו לחלל עבורם שבת, וכיון שתאמר כן לא יהיה בדבר משום איבה.
