ז אַרְצְכֶ֣ם שְׁמָמָ֔ה עָֽרֵיכֶ֖ם שְׂרֻפ֣וֹת אֵ֑שׁ אַדְמַתְכֶ֗ם לְנֶגְדְּכֶם֙ זָרִים֙ אֹֽכְלִ֣ים אֹתָ֔הּ וּשְׁמָמָ֖ה כְּמַהְפֵּכַ֥ת זָרִֽים׃ ח וְנֽוֹתְרָ֥ה בַת־צִיּ֖וֹן כְּסֻכָּ֣ה בְכָ֑רֶם כִּמְלוּנָ֥ה בְמִקְשָׁ֖ה כְּעִ֥יר נְצוּרָֽה׃ ט לוּלֵי֙ ה֣' צְבָא֔וֹת הוֹתִ֥יר לָ֛נוּ שָׂרִ֖יד כִּמְעָ֑ט כִּסְדֹ֣ם הָיִ֔ינוּ לַֽעֲמֹרָ֖ה דָּמִֽינוּ׃
֍ ֍ ֍
(ז) ועתה מבאר הנביא את הנמשל, שהוא כנגד שלשת הפעמים שבא מלך אשור להלחם בישראל, ובפעם הראשונה בא בימי אחז מלך יהודה, והגלה את עשרת השבטים, וכנגד זה אמר הרי אַרְצְכֶם שְׁמָמָה, שרוב הארץ היתה שוממה, וזו הצרה הגדולה ביותר, שהארץ שוממה, וזה כנגד מה שאמר במשל 'כל ראש לחלי', שמחלת הראש היא החמורה יותר, הגם שלא תמיד מרגישים בה כל כך, ואף כאן אחרי שגלו עשרת השבטים, אף על פי שהיתה זו צרה גדולה, מכל מקום לא כולם הרגישו בכך, כיון שהיו עדיין ערים שישבו בשלווה. וכנגד הפעם השניה שבא מלך אשור בימי חזקיהו מלך יהודה, ותפס את ערי יהודה הבצורות, אומר עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ, שאמנם זהו דבר הפחות בחשיבותו משממון כל הארץ, אך כל אחד מרגיש בו, שהעיר שהוא גר בה שרופה באש, וזה כנגד 'כל לבב דוי', שחולי הלב מורגש יותר, אך אמנם היו עדיין יחידים שהיו יושבים לבטח. וכנגד הפעם השלישית שהתחיל לצור על ירושלים, אומר אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ – אדמתו של כל אחד ואחד ממכם נאכלת על ידי האויבים, וזה כנגד מה שאמר 'מכף רגל ועד ראש אין בו מתום', וּשְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת זָרִים – והרי הארץ אבודה ממכם כשם שנשחתת הארץ על ידי זרם מים אדירים, המשחית את כל הארץ עד שאין לה תקוה עוד.
(ח) ומוסיף הנביא לצייר את שלשת הירידות שהיו לירושלים, בשלשת המלחמות הללו, וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם – כמו סוכת השומר בכרם, שהשומר לבדו גר שם, כך בני ירושלים היו לבדם בעירם, כי כל עשרת השבטים גלו מהארץ, ואחר כך נעשתה ירושלים כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה – כסוכה הבנויה בשדה קישואים, שאפילו השומר אינו נמצא שם בשעות היום, כיון שאין צורך לשמור את הקישואים מהעופות, אלא נמצא שם השומר רק בלילה, לשמור מגנבים, כך אנשי ירושלים היו מתחבאים בשעות היום במערות מפני האויבים, ונמצאים בעירם רק בשעות הלילה, ובפעם השלישית שעלה מלך אשור על ירושלים, היתה היא כְּעִיר נְצוּרָה במצור.
(ט) לוּלֵי ה' צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט – אם לא שהשאיר לנו ה' מעט שארית בחסדו, הרי כיון שכִּסְדֹם הָיִינוּ, שהיתה רעתם גדולה יותר מרעת אנשי עמורה, אזי לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ – היינו נדמים בעונשינו לעונש אנשי עמורה, שלא נותר מהם איש [מה שאין כן אנשי סדום, שאף שהיו רשעים יותר, הרי נמלטו משם לוט ושתי בנותיו].
