א בִּשְׁנַת־מוֹת֙ הַמֶּ֣לֶךְ עֻזִּיָּ֔הוּ וָֽאֶרְאֶ֧ה אֶת־אֲדֹנָ֛י יֹשֵׁ֥ב עַל־כִּסֵּ֖א רָ֣ם וְנִשָּׂ֑א וְשׁוּלָ֖יו מְלֵאִ֥ים אֶת־הַֽהֵיכָֽל׃ ב שְׂרָפִ֨ים עֹֽמְדִ֤ים ׀ מִמַּ֨עַל֙ ל֔וֹ שֵׁ֧שׁ כְּנָפַ֛יִם שֵׁ֥שׁ כְּנָפַ֖יִם לְאֶחָ֑ד בִּשְׁתַּ֣יִם ׀ יְכַסֶּ֣ה פָנָ֗יו וּבִשְׁתַּ֛יִם יְכַסֶּ֥ה רַגְלָ֖יו וּבִשְׁתַּ֥יִם יְעוֹפֵֽף׃
֍ ֍ ֍
להבנת הפסוקים הבאים יש להקדים כמה הקדמות: א. לא ניתן לראות בעין בשר את הדברים הרוחניים, ולכן לשון 'ראיה' האמורה כאן היא לשון מושאלת להבנת השכל והשגתו. ב. כיון שה' הוא ללא תכלית וסוף, לא ניתן להשיגו אף לא בהבנת השכל לבדה, אלא יכולים אנו להשיג רק את דרכי הנהגתו הנראים לנו. ג. הנהגת ה' בעולמו מתגלה בשתי דרכים עיקריות, האחת היא דרך הטבע, שבה מנהיג ה' את העולם בדרך כלל, והכלים להנהגה זו הם מערכת השמים והכוכבים. והשניה היא ההנהגה הניסית, הנעשית לעיתים רחוקות בהשגחת ה', והשליחים לכך הם המלאכים, שדרגתם גבוהה יותר מצבא השמים.
(א) בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ, וָאֶרְאֶה אֶת ה' – הכרתי והשגתי את הנהגת ה' בעולם, יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא, וזהו כינוי להנהגת ה' הקבועה והרגילה בעולם, כי הישיבה מורה על התמידיות והמנוחה, וכדי שלא יטעו השומעים לחשוב שמדובר כאן על ראייה כפשוטה מוסיף הנביא כי ה' הוא רָם וְנִשָּׂא, ואין לנו השגה בו כלל, וְשׁוּלָיו של הכסא, כלומר סיום השתלשלות ההנהגה הטבעית הנמשכת מעם ה', מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל – הנהגה זו מתפשטת ונראית על פני הארץ, אמנם גם בדרך הטבע הנהגת ה' 'מלאה את ההיכל', כי השגחתו אינה רק על כללות העולם וקיומו, אלא על כל אדם ואדם, ובכל פרט ופרט ממקריו, קיימת השגחת ה'.
(ב) עתה מבאר את הדרך השניה שהשיג מהנהגות ה', והיא ההנהגה הניסית, שלמעלה מן הטבע, שְׂרָפִים, שהם המלאכים, המיוחדים להנהגה הניסית, עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ – נמצאים הם בדרגה גבוהה למעלה מהנהגת הכסא, שהיא ההנהגה הטבעית, וכאן אמר לשון 'עומדים', כי העמידה מרמזת על הנהגה שאינה תמידית ונמשכת, אלא עומדים הם מוכנים לחולל שינויים מהנהגת הטבע, בדרך נס, בעת שיצטוו על כך מאת ה', שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד, ומכנה אותם כבעלי כנפיים משלש בחינות שונות, כי בלשון הקודש יש שלש משמעויות ללשון כנף, א. סיום וקצה [כמו 'על כנפי בגדיהם'], ב. הסתרה וכיסוי [כמו 'ולא יכנף עוד מוריך'], ג. לשון המורה על התעופפות כבעלי כנף, ועל דרך שלש לשונות אלו ממשיל הנביא את כנפי המלאכים, כי בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו, להורות שעל אף שהמלאכים הם עצמים רוחניים, הרי הם מוגבלים ויש סוף וקצה לכוחם, ו'פניו' הוא רמז לכך שיש סיבה ומסובב לקיומם, ואינם בלתי מוגבלים, וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו, להורות שדרכם ועצמותם מוסתרים ומכוסים מאיתנו, וכאילו מסתירים הם את רגליהם, שהם המורים על הפעולות שהם עושים, כי אין האדם יכול להשיג דברים שהם רוחניים לגמרי, למעלה מהמקום ומהזמן, וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף, ולשון זו מורה על מהירות מרוצתם לעשות רצון ה'.
