משנה א: גֵּט פָּשׁוּט, עֵדָיו מִתּוֹכוֹ. וּמְקֻשָּׁר, עֵדָיו מֵאֲחוֹרָיו. פָּשׁוּט שֶׁכָּתְבוּ עֵדָיו מֵאֲחוֹרָיו וּמְקֻשָּׁר שֶׁכָּתְבוּ עֵדָיו מִתּוֹכוֹ, שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִים. רַבִּי חֲנִינָא בֶן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, מְקֻשָּׁר שֶׁכָּתְבוּ עֵדָיו מִתּוֹכוֹ, כָּשֵׁר, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לַעֲשׂוֹתוֹ פָשׁוּט. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה:
פרק זה עוסק בדיני כתיבת שטרות שונים, גיטי נשים, שטרות אירוסין וקידושין, ושטרות חוב.
להבנת שתי המשניות הראשונות יש להקדים שיש שני אופנים של כתיבת גט אשה. גט רגיל נכתב בדרך רגילה כמו כל שטר אחר, ושני עדים חותמים בשולי הכתיבה, והוא מכונה 'גט פשוט', כיון שנייר הכתיבה פשוט וישר. 'גט מקושר' הוא גט מיוחד שתקנו חכמים לכהנים, כיון שהם קפדנים ועשויים למהר ולגרש את נשותיהם, ואחר כך כשיתחרטו לא יוכלו להחזירן, שהרי כהן אסור בגרושה, ולכן תיקנו להם חכמים גט שעשייתו נמשכת זמן רב וחתומים בה עדים רבים, כדי שבינתיים יסור כעסם וימנעו מלגרש. ומאחר ולא חילקו חכמים בתקנותיהם, לא תיקנו שטר כזה רק בגט אשה, אלא בכל השטרות, ואף שטרות ממון, ניתן לעשותו כ'פשוט' או כ'מקושר', ושניהם כשרים.
גֵּט – שטר פָּשׁוּט, עֵדָיו חתומים מִתּוֹכוֹ – באותו צד של הכתיבה, בתחתית נוסח הגט. וּ'מְקֻשָּׁר', עֵדָיו חתומים מֵאֲחוֹרָיו, כיון שדרך עשייתו היא באופן שכותב הסופר שורה אחת, ומקפל על הכתב את הצד החיצוני של הגט, וחותם עד אחד על הכפל, מבחוץ, בצד שכנגד הכתיבה שנכפל עתה על שורה זו, ותופרים את אותה שורה. ואחר כך כותב הסופר שורה נוספת, ומקפלים עליה את הקלף שוב, וחותם שם עד, ותופרים אותה, וכן הלאה עד סוף הגט, עד שנראה הגט כעין מניפה.
גט פָּשׁוּט שֶׁכָּתְבוּ עֵדָיו את חתימותיהם מֵאֲחוֹרָיו, וּמְקֻשָּׁר שֶׁכָּתְבוּ עֵדָיו את חתימותיהם מִתּוֹכוֹ, שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִים, כיון שלא נעשו כתיקון חכמים. רַבִּי חֲנִינָא בֶן גַּמְלִיאֵל חולק ואוֹמֵר, מְקֻשָּׁר שֶׁכָּתְבוּ עֵדָיו מִתּוֹכוֹ, כָּשֵׁר, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לַעֲשׂוֹתוֹ פָשׁוּט, על ידי שיפתח את כל התפירות והקשרים, ויהיה זה ככל שטר פשוט שעדיו חתומים מתוכו, ורק פשוט שחתמו עדיו מאחוריו, פסול.
במקום שנוהגים בו בכתיבת שטרות פשוטים ומקושרים, ואמר אדם לשלוחו שיכתוב לו שטר פשוט והלך ועשה לו מקושר, או להיפך, לדעת תנא קמא השטר פסול, כיון שאנו מניחים שהיתה כוונתו שיכתוב לו דוקא שטר כזה, וכיון ששינה מציוויו, השטר פסול. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל חולק ואוֹמֵר, הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה, וכיון שבאותו מקום נהגו בכתיבת שני סוגי השטרות, אנו מניחים שאין המשלח מקפיד בכך, והשטר כשר כפי שעשאו השליח.
