משנה א: אֵלּוּ הֵן הַגּוֹלִין, הַהוֹרֵג נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה. הָיָה מְעַגֵּל בַּמַּעְגֵּילָה וְנָפְלָה עָלָיו וַהֲרָגַתּוּ, הָיָה מְשַׁלְשֵׁל בֶּחָבִית וְנָפְלָה עָלָיו וַהֲרָגַתּוּ, הָיָה יוֹרֵד בַּסֻּלָּם וְנָפַל עָלָיו וַהֲרָגוֹ, הֲרֵי זֶה גּוֹלֶה. אֲבָל אִם הָיָה מוֹשֵׁךְ בַּמַּעְגֵּילָה וְנָפְלָה עָלָיו וַהֲרָגַתּוּ, הָיָה דוֹלֶה בֶחָבִית וְנִפְסַק הַחֶבֶל וְנְפְלָה עָלָיו וַהֲרָגַתּוּ, הָיָה עוֹלֶה בַסֻּלָּם וְנָפַל עָלָיו וַהֲרָגוֹ, הֲרֵי זֶה אֵינוֹ גוֹלֶה. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁבְּדֶרֶךְ יְרִידָתוֹ, גּוֹלֶה. וְשֶׁלֹּא בְדֶרֶךְ יְרִידָתוֹ, אֵינוֹ גוֹלֶה. נִשְׁמַט הַבַּרְזֶל מִקַּתּוֹ וְהָרַג, רַבִּי אוֹמֵר, אֵינוֹ גוֹלֶה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, גּוֹלֶה. מִן הָעֵץ הַמִּתְבַּקֵּעַ, רַבִּי אוֹמֵר, גּוֹלֶה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ גוֹלֶה:
נאמר בתורה 'וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה, וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגֹּאֵל וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט'. משנתנו מבארת באילו מקרים יש חיוב גלות:
אֵלּוּ הֵן הַגּוֹלִין לעיר מקלט, הַהוֹרֵג נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה. הָיָה האדם מְעַגֵּל בַּמַּעְגֵּילָה – מחליק ומתקן את הטיט שבגג באבן עגולה, וְנָפְלָה מידו עָלָיו – על אדם אחר, וַהֲרָגַתּוּ, או שהָיָה מְשַׁלְשֵׁל בֶּחָבִית – מוריד מלמעלה למטה חבית הקשורה בחבל, וְנָפְלָה החבית עָלָיו, וַהֲרָגַתּוּ, או שהאדם בעצמו הָיָה יוֹרֵד בַּסֻּלָּם, וְנָפַל עָלָיו, וַהֲרָגוֹ, הֲרֵי זֶה גּוֹלֶה, כיון שבכל הדברים הללו היתה פעולתו של האדם 'דרך ירידה'. אֲבָל אִם הָיָה מוֹשֵׁךְ בַּמַּעְגֵּילָה כלפי מעלה, וְנָפְלָה עָלָיו וַהֲרָגַתּוּ, או שהָיָה דוֹלֶה בֶחָבִית ומושכה כלפי מעלה, וְנִפְסַק הַחֶבֶל וְנְפְלָה עָלָיו וַהֲרָגַתּוּ, או שהָיָה האדם עוֹלֶה בַסֻּלָּם, וְנָפַל עָלָיו וַהֲרָגוֹ, כיון שבמקרים אלו היה האדם עוסק בדבר שהוא 'דרך עלייה', הֲרֵי זֶה אֵינוֹ גוֹלֶה. זֶה הַכְּלָל בדינים אלו, כָּל הריגה שֶׁנעשתה בְּדֶרֶךְ יְרִידָתוֹ, גּוֹלֶה. וְשֶׁלֹּא בְדֶרֶךְ יְרִידָתוֹ, אלא בדרך עלייה, אֵינוֹ גוֹלֶה, כיון שנאמר 'ויפול עליו', והיינו בדרך נפילה [והרמב"ם הוסיף טעם לדבר, 'שהרי דרך נפילה מצוי ברוב העתים להזיק, ודבר קרוב הוא להיות, שהרי טבע הכבד לירד למטה במהרה, והואיל ולא זירז עצמו ותיקן מעשיו יפה בשעת ירידה, יגלה].
נאמר בפרשת רוצח בשגגה 'וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת', ומשנתנו מביאה מחלוקת תנאים בביאור פסוק זה: היה אדם מבקע עץ בגרזן, והקת של הגרזן עשויה עץ, ונִשְׁמַט הַבַּרְזֶל של הגרזן מִקַּתּוֹ, וְהָרַג, רַבִּי אוֹמֵר, אֵינוֹ גוֹלֶה, כיון שהוא סובר שאין הפסוק עוסק באופן זה [ולהלן יבואר כיצד מפרש רבי את הפסוק], וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, גּוֹלֶה, כיון שכך הוא פירוש הפסוק, שנשל הברזל מהעץ התקוע בו, והיינו מהקת, ועל אופן זה חייבה התורה גלות. ואם על ידי הכאת הגרזן בעץ ניתזה חתיכה מִן הָעֵץ הַמִּתְבַּקֵּעַ, ופגעה באדם והרגתו, רַבִּי אוֹמֵר, גּוֹלֶה, כיון שהוא מפרש כך את הפסוק, שהברזל השיל חתיכה מן העץ המתבקע, והרגה את האדם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ גוֹלֶה, כיון שאין הריגה זו נעשית מ'כוחו', אלא מ'כח כוחו', שהרי הוא הכה בעץ, ומהכאה זו ניתזה בקעת, והרגה את האדם, ובאופן זה פטור הוא, ופירוש הפסוק הוא כאמור לעיל, שהברזל עצמו ניתק מהקת שלו, והרג את רעהו.
