משנה א: בַּמֶּה בְּהֵמָה יוֹצְאָה, וּבַמָּה אֵינָהּ יוֹצְאָה. יוֹצֵא הַגָּמָל בָּאַפְסָר, וְנָאקָה בַחֲטָם, וְלֻבְדְּקִיס בַּפְרֻמְבִּיָּא, וְסוּס בַּשֵׁיר, וְכָל בַּעֲלֵי הַשֵּׁיר יוֹצְאִים בַּשֵּׁיר, וְנִמְשָׁכִים בַּשֵּׁיר, וּמַזִּין עֲלֵיהֶן וְטוֹבְלִין בִּמְקוֹמָן:
משנה א: נאמר בתורה (שמות כ י) 'וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ', ולמדנו מכאן שכשם שאדם מוזהר על שביתת עצמו ובני ביתו, כך הוא מוזהר על שביתת בהמתו, מלבד דברים הנעשים לצורכה ולהנאתה [כגון תלישת עשבים לאכילה, וכדומה]. ולכן, אסור לאדם להניח לבהמתו לטלטל דברים ברשות הרבים, אלא אם כן הם נעשים לצורך שמירתה הרגילה, או לצורך נוי שהיא רגילה בו. פרק זה עוסק בפרטי הדינים של הוצאת בהמה בשבת. בַּמֶּה בְּהֵמָה יוֹצְאָה בשבת לרשות הרבים, וּבַמָּה אֵינָהּ יוֹצְאָה – אסור לבעליה להניח לה לצאת. יוֹצֵא הַגָּמָל בָּאַפְסָר – חבל שקושרים בפיו, למושכו בו, וְנָאקָה – נקבת הגמל, שהיא חזקה יותר מגמל, בַחֲטָם – בטבעת ברזל המחוברת לחוטמה, לפי שהיא צריכה שמירה גדולה יותר. וְלֻבְדְּקִיס – חמור הבא מלוד, שהוא חזק ביותר, בַּפְרֻמְבִּיָּא – ברסן של ברזל, לפי שהוא צריך שמירה גדולה. וְסוּס יוצא בַּשֵׁיר – בשרשרת הכרוכה סביב צווארו, וטבעת קבועה באותה שרשרת, ומחברים לה חבל, ומושכים אותו בו. וְכן כָל בַּעֲלֵי הַשֵּׁיר – כל בעלי החיים שדרכם לצאת עם שרשרת וחבל אלו, כגון כלבי צייד, יוֹצְאִים בשבת לרשות הרבים בַּשֵּׁיר, וְנִמְשָׁכִים – מותר למושכן בשבת בַּשֵּׁיר. מוסיפה המשנה דינים נוספים לגבי 'שֵּׁיר' זה: וְאם נטמא השֵּׁיר, מַזִּין עֲלֵיהֶן – מזים עליו מאפר פרה אדומה, וְטוֹבְלִין – מטבילים אותם, כשהם בִּמְקוֹמָן – בצואר הבהמה [והחידוש בהזאה הוא שאין חוששים שיתכוון להזות על הבהמה, ותפסל ההזאה, ובטבילה החידוש הוא שאין זה חציצה, לפי שאין החיבור מהודק].
משנה ב: חֲמוֹר יוֹצֵא בַמַרְדַּעַת, בִּזְמַן שֶׁהִיא קְשׁוּרָה לוֹ. זְכָרִים יוֹצְאִין לְבוּבִין, רְחֵלוֹת יוֹצְאוֹת שְׁחוּזוֹת, כְּבוּלוֹת, וּכְבוּנוֹת. הָעִזִּים יוֹצְאוֹת צְרוּרוֹת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר בְּכֻלָּן, חוּץ מִן הָרְחֵלִין הַכְּבוּנוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עִזִּים יוֹצְאוֹת צְרוּרוֹת, לְיַבֵּשׁ, אֲבָל לֹא לֶחָלָב.
משנה ב: משנתנו ממשיכה לבאר באיזה משא מותר לאדם שתצא בהמתו בשבת לרשות הרבים: חֲמוֹר, יוֹצֵא בַמַרְדַּעַת – במין בגד שמונח על גבו כדי לחממו, בִּזְמַן שֶׁהִיא קְשׁוּרָה לוֹ – לחמור, אבל אם אינה קשורה לו אסור להוציאו כך, מחשש שתפול מעל גבו, ויטלטלנה האדם ארבע אמות ברשות הרבים [ומדובר שהיא קשורה לו מערב שבת, אבל לקושרה בשבת, אסור]. זְכָרִים – אילים, יוֹצְאִין לְבוּבִין – כשרצועת עור קשורה להן, שלא יעלו על הנקבות. רְחֵלוֹת, יוֹצְאוֹת שְׁחוּזוֹת – כשאלייתן קשורה באופן שיעלו עליהם הזכרים, כשרוצים שיתעברו, וכן כְּבוּלוֹת – כשאלייתן קשורה באופן שלא יעלו עליהן הזכרים, כשאין רוצים שיתעברו, וּכְבוּנוֹת – בבגד העוטף את צמרן, שלא יתלכלך. הָעִזִּים, יוֹצְאוֹת צְרוּרוֹת – כשדדיהן קשורים, לפעמים קושרים בחוזק, כשרוצים לייבש את חלבן, ולפעמים קושרים ברפיון, כשרוצים שלא יטפטף החלב לארץ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר בְּכֻלָּן – בכל האופנים שהתבארו לעיל, חוּץ מִן הָרְחֵלִין הַכְּבוּנוֹת, כיון ששמירת הצמר שלא יתלכלך הרי זה כתכשיט עבורם.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, באמת הלכה כתנא קמא שדברים אלו אינן משאוי, אמנם מְחַלֵּק הוא בפרט אחד, וסובר שעִזִּים יוֹצְאוֹת צְרוּרוֹת, דוקא כשעושים כן כדי לְיַבֵּשׁ את חלבן, שאז הקשירה חזקה ואין חשש שיפול הבגד הקשור לארץ, אֲבָל לֹא כשקושרים את הבגד לֶחָלָב – כדי לשמור את החלב שלא יטפטף, כיון שזהו קשר רפוי ועשוי הבגד ליפול, וחששו חכמים שיבא האדם לטלטלו ארבע אמות ברשות הרבים.
