משנה ג: עוֹר כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קָמִיעַ קְלַף כְּדֵי לִכְתֹּב עָלָיו פָּרָשָׁה קְטַנָּה שֶׁבַּתְּפִלִּין שֶׁהִיא שְׁמַע יִשְׂרָאֵל דְּיוֹ כְּדֵי לִכְתֹּב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת כְּחוֹל כְּדֵי לִכְחֹל עַיִן אֶחָת:
משנה ג: אף במשנה זו נמנים שיעורי ההוצאה בדברים שונים: המוציא עוֹר, שאינו מעובד לכתיבה, שיעור חיובו הוא אם יש בו כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קָמִיעַ – כיסוי לקמיע. קְלַף, שמעובד לכתיבה, שיעורו הוא כְּדֵי לִכְתֹּב עָלָיו פָּרָשָׁה קְטַנָּה שֶׁבַּתְּפִלִּין, שֶׁהִיא 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל' עד 'ובשעריך' [כיון שדמי הקלף יקרים, ואין דרך להשתמש בו לכתיבה מועטה, כמו 'קשר מוכסין' שהתבאר במשנה הקודמת לגבי הוצאת נייר, והכתיבה המועטה ביותר שבקלף היא פרשת שמע ישראל]. המוציא דְּיוֹ, שיעורו הוא כְּדֵי לִכְתֹּב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת. המוציא כְּחוֹל, שיעורו הוא כְּדֵי לִכְחֹל עַיִן אֶחָת, כיון שיש נשים צנועות ההולכות מעוטפות ואינן מגלות אלא עין אחת, וכוחלות אותה בלבד.
משנה ד: דֶּבֶק כְּדֵי לִתֵּן בְּרֹאשׁ הַשַּׁבְשֶׁבֶת זֶפֶת וְגָפְרִית כְּדֵי לַעֲשׂוֹת נֶקֶב שַׁעֲוָה כְּדֵי לִתֵּן עַל פִּי נֶקֶב קָטָן חַרְסִית כְּדֵי לַעֲשׂוֹת פִּי כוּר שֶׁל צוֹרְפֵי זָהָב רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כְּדֵי לַעֲשׂוֹת פִּטְפּוּט סֻבִּין כְּדֵי לִתֵּן עַל פִּי כוּר שֶׁל צוֹרְפֵי זָהָב סִיד כְּדֵי לָסוּד קְטַנָּה שֶׁבַּבָּנוֹת רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כְּדֵי לַעֲשׂוֹת כִּלְכּוּל רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר כְּדֵי לַעֲשׂוֹת אַנְדִּיפִי:
משנה ד: שיעור ההוצאה של דֶּבֶק, הוא כְּדֵי לִתֵּן בְּרֹאשׁ הַשַּׁבְשֶׁבֶת – חתיכת עץ קטנה שנותנים הציידים בראש קנה, ומניחים שם דבק, כדי שהעוף העומד לנוח שם ידבק, ויוכלו ליטול אותו.
להבנת הדינים הבאים יש להקדים, שהדרך היא למלאות כלי בכסף חי [-כספית, שהיא מתכת נוזלית], ועושים בכלי נקב קטן כדי להוציא ממנו את הכסף החי, ותחילה עושים בכלי עצמו נקב גדול, ואת אותו נקב סותמים בזפת או גופרית, ובזפת או הגופרית עושים חור קטן. זֶפֶת וְגָפְרִית, שיעור הוצאתם הוא כְּדֵי לַעֲשׂוֹת נֶקֶב – כדי למלאות את הנקב שבכלי, לצורך עשיית נקב קטן, כאמור.
שיעור ההוצאה של שַׁעֲוָה, הוא כְּדֵי לִתֵּן עַל פִּי נֶקֶב קָטָן. שיעור חַרְסִית – לבינה כתושה, הוא כְּדֵי לַעֲשׂוֹת פִּי כוּר שֶׁל צוֹרְפֵי זָהָב, שהיתה דרכם להרתיח את הזהב בכור מיוחד שיש תחתיו גחלי אש, ובאותה תחתית היה חור קטן לנפח בו אויר כדי להבעיר את הגחלים, ולאחר שהכניסו את המפוח לתוך הנקב שבכור, המכונה 'פי כור', היו טחים אותו בחרסית, והמוציא בשבת חרסית בשיעור הראוי לעשיית פי כור, חייב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת פִּטְפּוּט – מושב לאותו כור של צורפי זהב.
סֻבִּין, כְּדֵי לִתֵּן עַל פִּי כוּר שֶׁל צוֹרְפֵי זָהָב, שהיתה דרכם לתת סובין על הכור בעת התכת הזהב.
סִיד, שיעורו כְּדֵי לָסוּד קְטַנָּה שֶׁבַּבָּנוֹת, כדי להשיר ממנה את השיער, והשיעור הוא כדי לסוד אצבע קטנה שלה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שיעור הסיד הוא כְּדֵי לַעֲשׂוֹת כִּלְכּוּל – להשיר את השיער שבצדעיים. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, שיעור הסיד הוא כְּדֵי לַעֲשׂוֹת אַנְדִּיפִי – להשיר את השיער שנמצא מעט תחת הצדעיים.
