משנה ב: מוֹנֶה אָדָם אֶת אוֹרְחָיו וְאֶת פַּרְפְּרוֹתָיו מִפִּיו, אֲבָל לֹא מִן הַכְּתָב. וּמֵפִיס עִם בָּנָיו וְעִם בְּנֵי בֵיתוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לַעֲשׂוֹת מָנָה גְדוֹלָה כְּנֶגֶד קְטַנָּה, מִשּׁוּם קֻבְיָא. וּמַטִילִין חֲלָשִׁים עַל הַקֳּדָשִׁים בְּיוֹם טוֹב, אֲבָל לֹא עַל הַמָּנוֹת:
משנה ב: מוֹנֶה אָדָם בשבת אֶת אוֹרְחָיו, וְאֶת פַּרְפְּרוֹתָיו – המנות שהוא עתיד להגיש להם, מִפִּיו, אֲבָל לֹא ימנה אותם מִן הַכְּתָב שהכין מערב שבת, מחשש שיבא למחוק. וּמֵפִיס – מטיל גורלות עִם בָּנָיו וְעִם בְּנֵי בֵיתוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן, מי יקבל כל מנה ומנה, כיון שהם סמוכים על שולחנו, ואינם מקפידים על כך, ומחמת כן אין זו נחשבת כמדידה, האסורה בשבת. אבל כאשר אין כל המנות שלו, אלא עושה גורל עם בני אדם אחרים על חלוקת החלקים השייכים לשניהם יחד בשותפות, אסור לעשות כן, כיון שהם מקפידים, ונראה הדבר כמדידה, האסורה בשבת. וביום חול מותר לעשות גורלות אף עם אחרים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לַעֲשׂוֹת מָנָה גְדוֹלָה כְּנֶגֶד קְטַנָּה, מִשּׁוּם קֻבְיָא – כיון שזהו כמשחק בקוביא, שהאחד מרויח וחבירו מפסיד, ומשחק זה אסור משום גזל, שאין המפסיד מתרצה לכך בלב שלם. וּמַטִילִין בבית המקדש חֲלָשִׁים – גורלות עַל הַקֳּדָשִׁים שנשחטו בְּיוֹם טוֹב, לחלקם בין הכהנים, אֲבָל לֹא עַל הַמָּנוֹת של הקדשים שנשארו מערב יום טוב.
משנה ג: לֹא יִשְׂכֹּר אָדָם פּוֹעֲלִים בַּשַּׁבָּת, וְלֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ לִשְׂכֹּר לוֹ פוֹעֲלִים. אֵין מַחְשִׁיכִין עַל הַתְּחוּם לִשְׂכֹּר פּוֹעֲלִים וּלְהָבִיא פֵרוֹת, אֲבָל מַחְשִׁיךְ הוּא לִשְׁמֹר, וּמֵבִיא פֵרוֹת בְּיָדוֹ. כְּלָל אָמַר אַבָּא שָׁאוּל, כָּל שֶׁאֲנִי זַכַּאי בַּאֲמִירָתוֹ, רַשַּׁאי אֲנִי לְהַחְשִׁיךְ עָלָיו:
משנה ג: לֹא יִשְׂכֹּר אָדָם פּוֹעֲלִים בַּשַּׁבָּת, כיון שנאמר בישעיה 'אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ וגו' וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר', ולמדו מכך חכמים שלא יעסוק אדם בשבת בחפצי חולין שלו. וְכן לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ לִשְׂכֹּר לוֹ פוֹעֲלִים [ואמנם דין זה פשוט הוא, שאסור לו להכשיל את חבירו, וכוונת המשנה לחדש שרק דיבור מפורש שכזה אסור, אבל מותר לו לומר לחבירו שיבא אליו לאחר השבת, אף ששניהם יודעים שקורא לו כדי לשוכרו כפועל].
אֵין מַחְשִׁיכִין עַל הַתְּחוּם – אין באים בשבת סמוך לגבול תחום שבת, על מנת שמיד עם חשיכה יוכל האדם ללכת חוץ לתחום ולִשְׂכֹּר פּוֹעֲלִים וּלְהָבִיא פֵרוֹת – לקטוף פירות מהפרדס, כיון שכל דבר שאסור לעשותו בשבת, אסור אף לילך בשבת עבורו, אֲבָל מַחְשִׁיךְ הוּא לִשְׁמֹר – מותר ללכת בשבת עד סמוך לתחום, כדי שיוכל מיד בצאת השבת ללכת ולשמור על פירותיו, שהרי אף בשבת מותר לשמור על פירות, וּמֵבִיא פֵרוֹת בְּיָדוֹ – וכיון שכוונתו בהליכה זו היתה מותרת, רשאי הוא אף לקטוף פירות ולהביאם עמו, לאחר שיצאה השבת.
מדברי תנא קמא משמע שכל החשכה על התחום אסורה בשבת, ועתה מביאה המשנה את דעת החולק: כְּלָל אָמַר אַבָּא שָׁאוּל בענין זה, כָּל שֶׁאֲנִי זַכַּאי בַּאֲמִירָתוֹ – כל דבר שמותר לדבר על עשייתו בשבת, והיינו דבר מצוה, וכגון לומר לחבירו שיבא לאחר צאת השבת כדי להביא ארון ותכריכים למת, רַשַּׁאי אֲנִי אף לְהַחְשִׁיךְ עָלָיו – ללכת בשבת עד סמוך לתחום, כדי שמיד בצאת שבת ילך להביאו [ובמשנה הבאה יובאו דוגמאות לדעת אבא שאול].
