משנה ב: כָּל שָׁעָה שֶׁמֻּתָּר לֶאֱכוֹל, מַאֲכִיל לַבְּהֵמָה לַחַיָּה וְלָעוֹפוֹת, וּמוֹכְרוֹ לַנָּכְרִי, וּמֻתָּר בַּהֲנָאָתוֹ. עָבַר זְמַנּוֹ, אָסוּר בַּהֲנָאָתוֹ, וְלֹא יַסִּיק בּוֹ תַּנּוּר וְכִירַיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין בִּעוּר חָמֵץ אֶלָּא שְׂרֵפָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף מְפָרֵר וְזוֹרֶה לָרוּחַ אוֹ מַטִיל לַיָּם:
משנתנו מבררת את זמני איסור האכילה וההנאה מהחמץ: כָּל שָׁעָה שֶׁמֻּתָּר לֶאֱכוֹל חמץ, כלומר, שיש אנשים מסוימים שמותר להם לאכול חמץ, וכוונת המשנה לשעה החמישית בי"ד בניסן, שמותר לכהנים לאכול תרומה, והיינו כשיטת רבן גמליאל לעיל (פרק א משנה ה), מַאֲכִיל – רשאי כל אדם [ואף ישראל, שאינו יכול לאכול את חמץ החולין שלו בשעה זו], להאכיל את חמץ החולין שברשותו לַבְּהֵמָה לַחַיָּה וְלָעוֹפוֹת, וְכן מוֹכְרוֹ לַנָּכְרִי [וזהו שלא כדעת בית שמאי הסוברים שאסור למכור חמץ לנכרי בערב פסח, אלא אם כן ידוע שיאכלנו החמץ לפני הפסח], וּמֻתָּר בַּהֲנָאָתוֹ – לאחר ששרף את החמץ בערב פסח בזמן הביעור, מותר לאדם ליהנות מהאפר של החמץ אף לאחר זמן הביעור. עָבַר זְמַנּוֹ – לאחר זמן הביעור, והיינו מתחילת שעה שישית ביום, שחייבו חכמים לבער את החמץ [מן התורה החיוב הוא רק בסוף השעה השישית], אָסוּר האדם בַּהֲנָאָתוֹ של החמץ, וְלכן לֹא יַסִּיק בּוֹ את התַּנּוּר וְאת הכִירַיִם שברשותו, אף שבכך הוא מבער את החמץ, כיון שבשעה זו נאסר החמץ בהנאה, ואפילו תוך כדי ביעורו מן העולם. המשנה מביאה עתה מחלוקת כיצד היא דרך ביעור החמץ: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין מצוות בִּעוּר חָמֵץ מתקיימת אֶלָּא על ידי שְׂרֵפָה, כיון שיש ללמוד דין זה מ'נותר', כלומר בשר קדשים שנותר במקדש לאחר זמן אכילתו, שהוא אסור בהנאה וחייבים כרת על אכילתו, ואמרה התורה שיש לשורפו, אף בחמץ, שהוא אסור בהנאה ויש חיוב כרת על אכילתו, יש לשורפו. וַחֲכָמִים חולקים ואוֹמְרִים, אין ללמוד חמץ מנותר, שהרי יש איסורי הנאה אחרים שיש בהם כרת ומכל מקום אין בהם חיוב שריפה, ולכן אין צורך לשרוף את החמץ, אלא אַף מְפָרֵר את החמץ לפירורים וְזוֹרֶה – מפזר אותם לָרוּחַ, אוֹ מפרר את החמץ ומַטִיל אותו לַיָּם, ואף בזה יוצא ידי חובת ביעור חמץ.
משנה ב: חָמֵץ שֶׁל נָכְרִי שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח, מֻתָּר בַּהֲנָאָה. וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל, אָסוּר בַּהֲנָאָה. שֶׁנֶּאֱמַר לֹא יֵרָאֶה לְךָ (שְאֹר):
חָמֵץ שֶׁל נָכְרִי, אף שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח, מֻתָּר בַּהֲנָאָה, ואף באכילה, כיון שלא נעשתה בו עבירה. וְאילו חמץ שֶׁל יִשְׂרָאֵל שעבר עליו הפסח, אָסוּר אפילו בַּהֲנָאָה, וכל שכן שאסור באכילה, וקנס הוא שקנסו אותו חכמים, שעבר על איסור תורה, שֶׁנֶּאֱמַר 'לֹא יֵרָאֶה לְךָ שְאֹר', וכיון שהשהה את חמצו בפסח, אסרוהו עליו חכמים אפילו בהנאה.
