מסכת פסחים, פרק ב, משניות ה-ו

משנה ה: אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בַפֶּסַח, בַּחִטִים, בַּשְּׂעוֹרִים, בַּכֻּסְּמִין וּבַשִּׁיפוֹן וּבְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל. וְיוֹצְאִין בַּדְּמַאי וּבְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְלָה תְרוּמָתוֹ, וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, וְהַכֹּהֲנִים בַּחַלָּה וּבַתְּרוּמָה. אֲבָל לֹא בַטֶבֶל, וְלֹא בְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְלָה תְרוּמָתוֹ, וְלֹא בְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדוּ. חַלּוֹת תּוֹדָה וּרְקִיקֵי נָזִיר, עֲשָׂאָן לְעֲצְמוֹ, אֵין יוֹצְאִין בָּהֶן. עֲשָׂאָן לִמְכּוֹר בַּשּׁוּק, יוֹצְאִין בָּהֶן:
משנתנו עוסקת בהלכות מצה, ומבארת מאילו מיני דגן ניתן להכין מצת מצוה, שיוצאים בה ידי חובה בלילה הראשון של פסח: אֵלּוּ הם הדְבָרִים שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בַפֶּסַח, כלומר, שניתן להכין מהם מצת מצוה, בַּחִטִים, בַּשְּׂעוֹרִים, בַּכֻּסְּמִין, וּבַשִּׁיפוֹן וּבְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל, כלומר, בקמח העשוי מאחד ממינים אלו. אך אין יוצאים ידי חובה במצה העשויה מאורז או דוחן וכדומה.
וְיוֹצְאִין ידי חובה בַּדְּמַאי – בקמח העשוי מחיטים של עם הארץ, שלא ידוע אם הופרשו מהם תרומות ומעשרות, ואסרו חכמים לאוכלם ללא הפרשת תרומות ומעשרות, מכל מקום כיון שהתירו זאת לעניים באכילה, וכל אדם הרי יכול להפקיר את נכסיו ולהיות עני, לכן יכול גם לצאת בהם ידי חובה, אף אם לא הפקיר את נכסיו בפועל. וּבְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְלָה תְרוּמָתוֹ – במעשר ראשון שהופרשה ממנו תרומת מעשר, וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְכן בהֶקְדֵּשׁ – חיטים של הקדש, שֶׁנִּפְדּוּ – שהתחללו על מעות, ואין בהם קדושה, אף אם עדיין לא נתן את החומש שהוא חייב להוסיף. וְהַכֹּהֲנִים יוצאים ידי חובה אף בַּחַלָּה וּבַתְּרוּמָה – במצה העשויה מ'חלה' המופרשת מהעיסה, או מ'תרומה' המופרשת מהתבואה, שקיבלו כמתנות כהונה. אֲבָל לֹא יוצאים ידי חובה בַטֶבֶל – במצה העשויה מתבואה שלא הופרשו ממנה תרומות ומעשרות, וְכן לֹא יוצאים ידי חובה בְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְלָה תְרוּמָתוֹ – שלא הפרישו ממנו תרומת מעשר, וכן אם לא הפרישו מהתבואה תרומה גדולה, כיון שאז התבואה אסורה באכילה אפילו לכהנים, וְלֹא בְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי מחוץ לירושלים וְכן בהֶקְדֵּשׁ, שֶׁלֹּא נִפְדוּ, שהם קדושים ואסורים באכילה [אך במעשר שני בירושלים יוצאים, שהרי זה מקום אכילתו].
חַלּוֹת של קרבן תּוֹדָה, וּרְקִיקֵי מצות שמביא הנָזִיר, ורוצה לצאת בהם ידי חובת מצת מצוה בליל פסח, אם עֲשָׂאָן לְצורך עֲצְמוֹ, שהיה חייב להביא קרבן תודה או נזיר, והכין לצורך כך את המצות, הרי שלא עשה אותם לשם מצת מצוה, ואֵין יוֹצְאִין בָּהֶן ידי חובה בליל פסח, כיון שנאמר 'וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת', שיש צורך שיהיו מצות אלו נעשות לשם מצת מצוה. אבל אם עֲשָׂאָן האדם כדי לִמְכּוֹר בַּשּׁוּק, יוֹצְאִין בָּהֶן ידי חובה, כיון שבודאי חשב בדעתו שאם לא יצליח למוכרם בשוק ישתמש בהם לשם מצת מצוה, והרי זה כאילו כך היתה כוונתו מתחילה.
משנה ו: וְאֵלּוּ יְרָקוֹת שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בַפֶּסַח, בַּחֲזֶרֶת וּבָעֻלְשִׁין וּבַתַּמְכָא וּבַחַרְחֲבִינָא וּבַמָּרוֹר. יוֹצְאִין בָּהֶן בֵּין לַחִין בֵּין יְבֵשִׁין, אֲבָל לֹא כְבוּשִׁין וְלֹא שְׁלוּקִין וְלֹא מְבֻשָּׁלִין. וּמִצְטָרְפִין לְכַזַּיִת. וְיוֹצְאִין בַּקֶּלַח שֶׁלָּהֶן, וּבַדְּמַאי, וּבְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְלָה תְרוּמָתוֹ, וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ:
נאמר בפסוק 'וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ', כלומר, שיש חיוב לאכול כזית מרור בליל ראשון של פסח. משנתנו מבארת באילו ירקות יוצאים ידי חובת אכילת 'מרור': וְאֵלּוּ יְרָקוֹת שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ – ידי חובת אכילת מרור בַפֶּסַח, בַּחֲזֶרֶת, וּבָעֻלְשִׁין, וּבַתַּמְכָא, וּבַחַרְחֲבִינָא וּבַמָּרוֹר. ובכל הירקות הללו, יוֹצְאִין בָּהֶן – בקלחים של הירקות הללו, בֵּין כשהם לַחִין ובֵּין כשהם יְבֵשִׁין. אֲבָל לֹא יוצאים ידי חובה אם ירקות אלו כְבוּשִׁין בחומץ, וְלֹא כשהם שְׁלוּקִין – מבושלים יותר מדי, עד שהם נימוחים, וְלֹא כשהם מְבֻשָּׁלִין, כיון שבאופנים אלו פגה מהם המרירות, ואי אפשר לצאת בהם ידי חובת 'מרור'. וּמִצְטָרְפִין לְכַזַּיִת – ניתן לצרף את כל חמשת המינים שנימנו לעיל לשיעור כזית, על ידי שיטול מכל אחד מהם שיעור קטן, ובלבד שיאכל בסך הכל, מכל המינים יחד, שיעור כזית. המשנה חוזרת עתה לדין של 'בין לחין ובין יבשין', ומבארת: וְיוֹצְאִין – מה שאמרנו שיוצאים ידי חובה בין לחין בין יבשין, היינו בַּקֶּלַח שֶׁלָּהֶן, אבל בעלים שלהם יוצאים ידי חובה רק כשהם לחים. וְכן יוצאים ידי חובה בַדְּמַאי – במרור שניקנה מעם הארץ, אף שאסרו חכמים לאכול את פירותיו מחשש שאינו מעשר, מכל מקום כיון שהתירו זאת לעניים, וכל אדם הרי יכול להפקיר את נכסיו ולהיות עני, לכן כל אדם יכול לצאת בהם ידי חובה, אף אם לא הפקיר את נכסיו בפועל. וְיוצאים ידי חובה בְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְלָה תְרוּמָתוֹ, שהרי הוא מותר באכילה לכל אדם, וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, וכמבואר במשנה הקודמת, שלאחר הפדיון אין בהם קדושה, ואף שעדיין לא הוסיפו הבעלים חומש על הפדיון, אין זה מעכב את הפדיון, והירקות מותרים באכילה, וניתן לצאת בהם ידי חובה.