משנה ז: הַהוֹלֵךְ לִשְׁחוֹט אֶת פִּסְחוֹ, וְלָמוּל אֶת בְּנוֹ, וְלֶאֱכוֹל סְעוּדַת אֵרוּסִין בְּבֵית חָמִיו וְנִזְכַּר שֶׁיֶּשׁ לוֹ חָמֵץ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, אִם יָכוֹל לַחֲזוֹר וּלְבַעֵר וְלַחֲזוֹר לְמִצְוָתוֹ, יַחֲזוֹר וִיבַעֵר. וְאִם לָאו, מְבַטְלוֹ בְלִבּוֹ. לְהַצִּיל מִן הַנָּכְרִים, וּמִן הַנָּהָר, וּמִן הַלִּסְטִים, וּמִן הַדְּלֵקָה, וּמִן הַמַּפֹּלֶת, יְבַטֵל בְּלִבּוֹ. וְלִשְׁבּוֹת שְׁבִיתַת הָרְשׁוּת, יַחֲזוֹר מִיָּד:
המשנה מבארת את דין האדם שאינו נמצא בסמוך לחמצו בערב פסח, ואינו יכול לבערו, ומביאה בזה שלשה חילוקים: אדם ההולך בערב פסח לדבר מצוה, כגון הַהוֹלֵךְ לירושלים כדי לִשְׁחוֹט אֶת פִּסְחוֹ, וְכן ההולך בערב פסח כדי לָמוּל אֶת בְּנוֹ, וְכן ההולך לֶאֱכוֹל סְעוּדַת אֵרוּסִין [-קידושין] בְּבֵית חָמִיו, שאף זו נחשבת כסעודת מצוה, וְנִזְכַּר שֶׁיֶּשׁ לוֹ חָמֵץ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, אִם יָכוֹל להספיק לַחֲזוֹר לביתו וּלְבַעֵר את החמץ וְלַחֲזוֹר לְמִצְוָתוֹ, יַחֲזוֹר וִיבַעֵר. וְאִם לָאו, שאם יחזור כדי לבער את החמץ יפסיד את קיום המצוה, מְבַטְלוֹ לחמץ בְלִבּוֹ, ואינו צריך לחזור ולבער. אבל ההולך בערב פסח לְהַצִּיל יהודים מִן הַנָּכְרִים, וּלהציל מִן הַנָּהָר שעלה על גדותיו ומסכן חיי יהודים, וּמִן הַלִּסְטִים, וּמִן הַדְּלֵקָה, וּמִן הַמַּפֹּלֶת, שבכל אלו יש פיקוח נפש, אפילו אם הוא יכול להספיק לחזור לביתו ולבער את החמץ ולחזור להצלה זו, לא יחזור, כיון שיש להחמיר אפילו בספק נפשות, אלא רק יְבַטֵל בְּלִבּוֹ, שהרי מן התורה די בזה, ואינו חוזר כדי לבערו. וְההולך לִשְׁבּוֹת שְׁבִיתַת הָרְשׁוּת, כלומר, לשבות ביום טוב אצל חבירו, שאין בכך מצוה כלל, ונזכר שיש לו חמץ בביתו, יַחֲזוֹר מִיָּד לביתו כדי לבער את החמץ, אפילו שמחמת כן לא יספיק ללכת לבית חברו, כיון שמדרבנן אין די בביטול החמץ, אלא חייב לבערו ממש.
משנה ח: וְכֵן מִי שֶׁיָּצָא מִירוּשָׁלַיִם וְנִזְכַּר שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ בְּשַׂר קֹדֶשׁ, אִם עָבַר צוֹפִים, שׂוֹרְפוֹ בִמְקוֹמוֹ. וְאִם לָאו, חוֹזֵר וְשׂוֹרְפוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה. וְעַד כַּמָּה הֵן חוֹזְרִין, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, זֶה וָזֶה בְּכַבֵּיצָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, זֶה וָזֶה בְכַזַּיִת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּשַׂר קֹדֶשׁ בְּכַזַּיִת, וְחָמֵץ בְּכַבֵּיצָה:
אגב כך שהתבאר במשנה הקודמת מי צריך לחזור מהדרך כדי לבער את החמץ, מביאה משנתנו נידון דומה לגבי שריפת בשר קדשים שנפסל: וְכֵן מִי שֶׁיָּצָא מִירוּשָׁלַיִם, וְנִזְכַּר שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ בְּשַׂר קֹדֶשׁ של קדשים קלים, והרי בשר קדשים שהוצא חוץ לחומות ירושלים נפסל, וחייב שריפה, הדין הוא כך: אִם כבר עָבַר את המקום ששמו 'צוֹפִים', שמשם ניתן לראות את בית המקדש, לא הטריחוהו לחזור, אלא שׂוֹרְפוֹ בִמְקוֹמוֹ. וְאִם לָאו – אם עדיין לא הגיע לאותו מקום, אלא הוא נמצא במקום קרוב יותר לירושלים, חוֹזֵר לירושלים וְשׂוֹרְפוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה [-מקום שיש בהר הבית ששם שורפים קדשים קלים שנפסלו] מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה המוכנים למזבח, וכפי עיקר הדין, שאמרו חכמים שיש לשרוף שם את בשר הקדשים היוצא. המשנה מבארת עתה מה שיעור החמץ או בשר הקדשים שמחמתו צריך האדם לחזור כדי לבערו כעיקר דינו: וְעַד כַּמָּה יהיה שיעור החמץ או בשר הקדש, שמחמתו הֵן חוֹזְרִין, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, זֶה וָזֶה – חמץ ובשר קדש, שיעורם בְּכַבֵּיצָה, שאם נזכר שיש לו חמץ בשיעור ביצה בביתו, צריך לחזור ולבערו [באופנים שהתבארו במשנה הקודמת], וכן אם יצא מירושלים וראה שיש עמו בשר קדש בשיעור ביצה, ועדיין לא עבר את הצופים, יחזור ויבערנו. והטעם לשיעור זה, כיון שמאכל נטמא רק אם יש בו שיעור כביצה, הרי שזהו שיעור חשוב לגבי מאכל, ובפחות ממנו אינו חוזר, אלא מבטל את החמץ בליבו, או שורף את בשר הקדש במקומו. רַבִּי יְהוּדָה חולק ואוֹמֵר, זֶה וָזֶה שיעורם בְכַזַּיִת, כיון שאף זהו שיעור חשוב לגבי איסור אכילה, שהוא בכזית. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּשַׂר קֹדֶשׁ שיעורו בְּכַזַּיִת, ומשום חומרת קדשים, וְאילו חָמֵץ שיעורו בְּכַבֵּיצָה.
