שנינו במשנה, 'וחכמים אומרים, מוכת עץ כתובתה
מנה'. אָ מַ ר רָ בָ א, מֻ כ ַ ת ֵעץ ל דעת רַ ב ָ נָ ן, יֵש ָל ה כ תֻ ב ָ ה
מָ נֶה, ב ֵ ין אם קודם הנישואין הִ כ ִ יר ָב ה בעלה וידע
שהיא מוכת עץ, וב ֵ ין לֹא הִ כ ִ יר ָב ה קודם שנשאה,
ופוסק הרי"ף: ו כֵ ן הִ ל כ תָ א – וכך היא ההלכה. ומבאר,
ב מֵ הַ הִ יא קָ מַ י יתָ א – כיון שחזר בו רבא ד הֲדַ ר ֵי ה ָקא
מדבריו הראשונים, ד ָא ַמר, אם הִ כ ִ יר ָב ה קודם
הנישואין שהיא מוכת עץ, כתובתה מָ נֶה, ואם לֹא הִ כ ִ יר
ָב ה, ו לֹא כל ום – אין לה כתובה כלל, כיון שיכול הבעל
לטעון שמקח טעות הוא זה. אמנם, דין זה, שאין
הבעל יכול לטעון שזהו מקח טעות הוא רק כשהתברר
שהיא מוכת עץ, אֲ בָ ל אם כָנ ָס ה ב חֶ ז קַ ת בת וָלה, ו נִ מ צֵ את
שהיתה בע וָלה מאדם אחר, הרי זה מקח טעות ואֵ ין ָל ה
בכתובתה כל ום, והראיה לכך, ִ ד תָנן – שהרי כך שנינו
במשנה להלן, הַ נ וֹ ש ֵ א אֶ ת ָה ִא ָשה ו לֹא מָ צָ א ָל ה בת ו ִלים,
הִ יא אוֹ מֶ רֶ ת, ִמ ֶש ֵאַר ס ָתִני ֶנ ֱאַנ ס ִתי, וִנ ס ַתֲח ָפה ָשֵדה ו –
וההפסד הוא שלך, כיון שכבר התחייב בכתובתה בזמן
האירוסין, ומה שנאנסה אחר כך אינו טעם להפסידה
כתובתה, וה וא אוֹ מֵ ר, לֹא כ ִ י – אין הדבר כדברייך, אֶ ל ָא
ַעד ש ֶ ל ֹא
ֵאַר ס ִתיך כבר היית בעולה, ו הָ יָ ה מִ ק חִ י מִ ק ַ ח
ָטע ות, ונחלקו במשנה מי נאמן בנידון זה, אך על כל
פנים מוכח שאם אכן היתה בעולה קודם האירוסין הרי
זה מקח טעות, ו אָ מַ ר רָ בָ א בביאור לשון זו, שזהו מִ ק ַ ח
ָטע ות ל גַ מ רֵ י, ומַ ש מַ ע ד ֵלית ָל ה כל ום – שאין לה
בכתובתה כלום, ואפילו לא מנה. פוסק הרי"ף, ו כֵ ן
הִ ל כ תָ א.
משנה
משנתנו מבארת שיש אופנים בהם אין אדם יכול
לטעון כלל טענת בתולים: חתן הָ אוֹ כֵ ל אֵ צֶ ל חָ מִ יו בין
האירוסין לנישואין ב ארץ יה וָדה, ש ֶ ל ֹא בֵעִדים – ולא היו
שם עדים המעידים שלא התייחד עם כלתו, אֵ ינוֹ יָ כוֹ ל
לִ ט עֹן ַטֲעַנת בת ו ִלים, ִמ פֵני ֶשה וא מִ ת יַ חֵ ד ִע ָמ ה, שכך
היתה דרכם בארץ יהודה, שמתייחדים החתן והכלה
לפני הנישואין, כדי שיהיו רגילים זה בזו, וכיון שיתכן
שבא עליה באותו יחוד, ומחמת כן אינה בתולה, אינו
נאמן לומר שלא אירע כן, ולא הפסידה כתובתה.
מעיקר הדין, אַ חַ ת אַ ל מָ נַ ת יִ ש רָ אֵ ל, ו אַ חַ ת אַ ל מָ נַ ת בת
כ ֹהֵ ן, כ תֻ ב ָ תָ ן מָ נֶה, אמנם ב ֵ ית ִ דין ש ֶ ל כ ֹהֲנִ ים ָהי ו ג וֹ בִ ין
ִל בת וָלה בת כהן אַ ר ב ַ ע מֵ אוֹ ת ז וז, ולאלמנה בת כהן היו
גובים מאתים זוז, ו לֹא ִמח ו ב יָ דָ ן חֲכָ מִ ים.
הַ נ וֹ ש ֵ א אֶ ת ָה ִא ָשה, ו לֹא מָ צָ א ָל ה בת ו ִלים, הִ יא אוֹ מֶ רֶ ת
ִמ ֶש ֵאַר ס ָתִני ֶנ ֱאַנ ס ִתי, וִנ ס ַתֲח ָפה ש ָ ֵדה ו – ומזלך גרם
שהפסדת, כיון שכבר התחייב בכתובתה כשאירסה,
וה וא אוֹ מֵ ר, לֹא כ ִ י – שמא אין האמת כדברייך, אֶ ל ָא
אירע הדבר ַעד ש ֶ ל ֹא
ֵאַר ס ִתיך, ונמצא שבשעת
האירוסין כבר לא היית בתולה, ו הָ יָ ה מִ ק חִ י מִ ק ַ ח ָטע ות,
רַ ב ָ ן ג ַ מ לִ יאֵ ל ו רַ ב ִ י ֱא ִליֶעֶזר אוֹ מ רִ ים, נֶאֱ מֶ נֶת האשה
בטענתה, ובגמרא יבואר טעמם. רַ ב ִ י יהֹו ֻש ַע אוֹ מֵ ר, לֹא
ִמ ִפי ָה ָאנ ו ַחִ יין – אין אנו סומכים ומאמינם לדבריה,
אֶ ל ָא הֲרֵ י זוֹ ב חֶ ז קַ ת בע וָלה ַעד ש ֶ ל ֹא ִת ת ָארֵ ס – מוחזקת
היא כמי שנבעלה קודם האירוסין, ו ִה ט ָעתֹו בכך
שהתארסה עמו בחזקת שהיא בתולה, ַעד ֶש ָת ִביא ר אָ יָ ה
לִ ד בָ רֶ יהָ , שהיתה בתולה ונאנסה לאחר האירוסין.
גמרא
התבאר במשנה שנחלקו תנאים באופן שהאשה טוענת
שנאנסה לאחר האירוסין, והבעל טוען שנאנסה
לפניהם, )אָ מַ ר רַ ב יה וָדה, אָ מַ ר שמ ו ֵאל, הֲלָכָ ה כ רַ ב ָ ן
ג ַ מ לִ יאֵ ל שהאשה נאמנת, ואינה מפסידה כתובתה(.
מבארת הגמרא את טעם המחלוקת שבמשנתנו,
ומקדימה לשם כך מחלוקת בדיני ממונות: ִאי ת ַמר –
נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, האומר לחבירו, מָ נֶה
בָי דך, ו הַ ל ָ ה אוֹ מֵ ר, אֵ ינִ י יוֹ דֵ ע. רַ ב ה וָנא ו רַ ב יה וָדה ָ לִ י
אָ מ רֵ י, ַחָ יב לשלם. רַ ב נַ ח מָ ן ו רַ ב ִ י יוֹ חָ נָ ן אָ מ רֵ י, ָפט ור.
ומבארת הגמרא, את טעמי מחלוקתם, רַ ב ה וָנא ו רַ ב
יה וָדה אָ מ רֵ י ַחָ יב, כיון שהם סוברים שבמקום שיש
אחד הטוען ב ָ רִ י ו אחד הטוען ש ֶ מ ָ א, הטוען ב ָ רִ י ָעִדיף,
וחייב הלה לשלם לו כפי תביעתו. ו רַ ב נַ ח מָ ן ו רַ ב ִ י יוֹ חָ נָ ן
אָ מ רֵ י ָפט ור, כיון דאוֹ קֵ י מָ מוֹ נָ א ב חֶ ז קַ ת ָמֵרי ה – יש
להעמיד את הממון בחזקת בעליו, ועל אף שאין
הבעלים טוען בודאות שהוא פטור, מכל מקום אי
אפשר להוציא מידו ממון ללא ראיה.
מבררת הגמרא, לֵימָ א – שמא נאמר שאמוראים אלו
נחלקו במחלוקת התנאים שבמשנתנו, שהרי גם
במשנתנו האשה טוענת ברי שנאנסה אחרי האירוסין,
ומכח זה תובעת היא את דמי כתובתה, והבעל טוען
טענת שמא, שמא נאנסת לפני האירוסין, וממילא, רַ ב
ה וָנא ו רַ ב יה וָדה המחייבים את הטוען שמא
בתשלומים, ד ָא מֵרי – היינו כיון שהם סוברים כ רַ ב ָ ן
ג ַ מ לִ יאֵ ל, האומר שהאשה נאמנת בתביעתה, וטעמו כיון
שהיא טוענת ברי ואילו הבעל מכחישה בטענת שמא,
ו רַ ב נַ ח מָ ן ו רַ ב ִ י יוֹ חָ נָ ן, הסוברים שברי ושמא אין ברי
עדיף, היינו כיון דאָ מ רֵ י כ רַ ב ִ י יהֹו ֻש ַע, האומר במשנתנו
שאין האשה נאמנת להוציא ממון מהבעל, על אף
שהיא טוענת טענת ברי, והוא משיב לה בטענת שמא.
דוחה הגמרא, אין הדבר כן, אלא אָ מַ ר
ָלך רַ ב נַ ח מָ ן,
אַ נ ָ א ד ָא מֵרי – אני אומר את דיני, שאין טענת ברי
עדיפה, ֲא ִפ ל ו ל שיטת רַ ב ָ ן ג ַ מ לִ יאֵ ל, האומר במשנתנו
שהאשה נאמנת בטענתה, וטעם החילוק, ַעד כ ָ אן לֹא
קָ אֲ מַ ר רַ ב ָ ן ג ַ מ לִ יאֵ ל הָ תָ ם – אף רבן גמליאל שאמר
שהאשה נאמנת, אין זה אֶ ל ָא משום ד ַא מִריָנן – שאנו
אומרים, אוֹ קֵ י ִאי ת ָתא ַא ֶח זָק ָת ה – העמד את האשה על
חזקתה, שבודאי היתה בתולה בשעה שנולדה,
ומסתבר שנשארה כך עד הזמן שבו התברר לנו
בודאות שאינה בתולה, והיינו סמוך לנישואיה, לאחר
שנתארסה, ולכן סובר רבן גמליאל שנאמנת היא
בטענתה, אֲ בָ ל הָ כָ א, כשהתובע טוען ברי שהלה חייב
לו, והנתבא מכחישו בטענת שמא, מַ אי חֲזָקָ ה אִ ית ֵלי ה
ל הַ אי – איזו חזקה יש לתובע שמחמת כן נקבל את
דבריו, והרי אין לו כל חזקה, ואילו מה שטוען טענת
ברי אין זו ראיה להוציא ממון, אף שהנתבע טוען
טענת שמא.
מסייעת הגמרא לביאור זה, הָ כִ י נַ מ ִ י ִמ ס ַת בָרא – כך גם
מסתבר לומר, כ ִ ד קָ א מ ש ַ נ ִ ינָ ן – כפי שתירצנו בביאור
דברי רבן גמליאל, ד ִאי לֹא ֵתי ָמא הָ כִ י – שהרי אם לא
נאמר כן, קַ ש יָ א הִ ל כ תָ א אַ הִ ל כ תָ א – תהיה לנו סתירה
בין שני פסקי הלכות, ד ָהא ַק יי ָמא לָ ן – שהרי מקובל
בידינו שהֲלָ כָ ה כ רַ ב נַ ח מָ ן ב דִ ינֵי – במחלוקות הנוגעות
לדיני ממונות, ואם כן יש לפסוק כמותו לגבי מקום
שהתובע טוען ברי והנתבע משיב בטענת שמא, שאין
ברי עדיף, ואינו נאמן, ו אילו ב הָ א – בנידון של
משנתנו, אָ מַ ר רַ ב יה וָדה, אָ מַ ר שמ ו ֵאל, הֲלָכָ ה כ רַ ב ָ ן
ג ַ מ לִ יאֵ ל, שהאשה נאמנת, ואם כן יש לכאורה סתירה
בין שתי ההלכות, אֶ ל ָא לָ או ש מַ ע ִמיָנ ה כ ִ ד קָ א מ ש ַ נ ִ ינָ ן –
ודאי מוכח מכך כפי שתירצנו, שבנידון של משנתנו
יש לדברי רבן גמליאל טעם מיוחד, שיש לאשה חזקה
שהיתה בתולה, וטעם זה אינו שייך בכל ברי ושמא,
ש מַ ע ִמיָנ ה – אכן, ראיה היא זו.
תפריט
תפריט
שלישי
י"ח תשרי התשפ"ז
