שיעור 18, מסכת כתובות, פרק שני

דין נוסף בקיום שטרות: אָ מַ ר רַ ב ָפ ָפא, הַ אי ַא ַשְר ָתא
ד – אותו נוסח קיום שכותבים הדיינים על השטר, ְ ַדָ ייֵני
ְיַדְי – אם ד סָ הֲדֵ י חֲתִּ ימו ת יה ו ְ ֵליֲחו ו ד מִּ ק ָ מֵ י ִּ ְכ ִּתי ָבא
כתבוהו קודם שהעידו העדים על חתימות ידיהם,
ְפס וָלה, ִּמ ש ום ְ ד ֶמֱחֵזי כ ְ ש ִּ קְ רָ א – כיון שנראה הדבר
כשקר, שכתבו את נוסח הקיום, שבו נכתב שהעידו
בפניהם עדים על אמיתות החתימות, קודם שבאמת
העידו על כך, ואף שעדיין לא חתמו הדיינים, ורק
לאחר שהעידו בפניהם חתמו, מכל מקום הקיום פסול.
וְ לֵית הִּ לְ כְ תָ א – ואין הלכה כ ְ רַ ב ָפ ָפא, ִּמְ דַגרְ סִּ ינָ ן ב ְ הַ אי
מַ ס ֶ כֶ ת – ממה שלמדנו במסכת זו, להלן ב ֶפֶרק הַ כ ו תֵ ב
)פה.(, לֵיתָ א לְ רַ ב ָפ ָפא – שאין הלכה כרב פפא בענין
זה, ְ ד ָא ַמר רַ ב נַ חְ מָ ן, או מֵ ר הָ יָ ה רַ ב ִּ י מֵ אִּ יר לגבי גט אשה,
ֲא ִּפי ל ו מְ צָ או ָב ַא ְש ָפה, ואינו יודע מי כתבו ולשם מי
נכתב, ויתכן שלא נכתב כלל לשם גירושי אשה ]וכגון
שנכתב על ידי סופרים המתלמדים בכתיבת שטרות[,
אך השם שכתוב שם הוא כשמו, ושם האשה כשם
אשתו, חֲתָ מו – החתים עליו עדים כשרים, וְנ ָתנ ו ָל ה –
נתנו לאשתו בתורת גירושין, כ ָ ש ֵ ר, כיון שסובר רבי
מאיר שכתיבת נוסח הגט אינה צריכה להיות לשמה,
אלא רק החתימות צריכות להיות לשמה. ַוֲא ִּפי ל ו רַ ב ָ נָ ן,
החולקים על רבי מאיר ופוסלים גט זה, ל א ְפ ִּליֵגי ֲע ֵלי ה
– לא נחלקו על דעתו דְ רַ ב ִּ י מֵ אִּ יר אֶ ל ָא ב ְ גִּ יט ֵ י נָ ש ִּ ים, כיון
שהם סוברים ְ ד ָבֵעיָנן – שיש צורך שתהיה הכ ְ תִּ יבָ ה של
הגט ִּל ְש ָמ ה – לשם גירושיהם של איש ואשה אלו, אֲ בָ ל
ב ִּ ש ְ אָ ר ש ְ טָ רו ת, ל א – אינם חולקים על רבי מאיר, ְ ד ָא ַמר
רַ ב ִּ י אַ סִּ י, אָ מַ ר רַ ב ִּ י יו חָ נָ ן, ש ְ טָ ר ש ֶ ל ָוָ ה ב ו האדם ו ְפָרע ו
בו ביום, אֵ ינו חו זֵר וְ לו וֶ ה ב ו אפילו באותו יום, ואף על
פי ששמות הלוה והמלוה וסכום ההלואה והתאריך
נכונים, כיון ש ֶ כ ְ בָ ר נִּ מְ חַ ל ִּש ְע ב וד ו של השטר בפעם
הראשונה שפרעו, ומעתה אין שטר זה יוצר שעבוד על
נכסי הלוה, ואם יבוא המלוה לגבות על ידי שטר זה
מלקוחות שקנו את הנכסים של הלוה, כדין המלוה
לחבירו בשטר שיכול הוא לגבות גם מלקוחות שקנו
נכסים מהלוה, נמצא שגבה מהם שלא כדין, ויש לדייק
מהלכה זו, ַטֲע ָמא – טעם הפסול של השטר הוא רק
משום ְ דנִּ מְ חַ ל ִּש ְע ב וד ו, הָ א לְ ש ִּ קְ רָ א ל א חָ יְ יש ִּ ינַ ן – אך אין
לפוסלו משום שנראה הדבר כשקר, וממילא אף לגבי
קיום שטרות שנכתב קודם ששמעו הדיינים את
העדות, אין לפוסלו, כיון שלאחר מכן קיבלו הדיינים
עדות על אמיתות השטר, וחתמו לאחר קבלת עדות זו,
ולא איכפת לנו במה שנכתב נוסח זה קודם לכן, ואף
שבשעה שנכתב לא היו הדברים אמיתיים. מוסיף
הרי"ף: וְ אִּ יתָ א נַ מ ִּ י לְ הַ אי מֵ ימְ רָ א – ומימרא זו של רב
פפא, ודחיית הגמרא לדין זה מההלכה, נמצאים גם
ב ְ גִּ יט ִּ ין ֶפֶרק כ ָ ל הַ ג ֵט )כו:(.

אָ מַ ר רַ ב ִּ י אַ ב ָ א, אָ מַ ר רַ ב ה וָנא, אָ מַ ר רַ ב, ש ְ ל ש ָ ה דיינים
ֶשָ י ְשב ו ְלַקֵ ים אֶ ת ַה ְש ָטר, וְ קָ רָ א ַעְר ָער ַעל אֶ חָ ד מֵ הֶ ן
ב ְ ַג ְזָלנ וָתא – ויצא ערעור על אחד מהם שהוא פסול
לדין ולעדות משום שהוא גזלן, ושני הדיינים שישבו
עימו לקיים את השטר יודעים לו עדות המכשירה
אותו, ַעד ש ֶ ל א ָח ְתמ ו – אם עדיין לא חתמו יחד איתו
על קיום השטר, ְמ ִּעיִּדין ָע ָליו ש ֶ חָ זַר ִּב ְת ש ו ָבה, ונאמנים
הם להכשירו, וְ חו תֵ ם עמהם, ְ ד ָהא ב ְ מו תַ ב ְתָל ָתא כ ַ חֲדָ א
ִּניְנה ו – כיון שעדיין לא התבטלה ישיבתם יחד לדון,
ונאמנים להכשירו מכאן ולהבא, וחותם עמהם, אבל
ְמ ָע ָליו ִּע ִּמ ֶש ָח ְתמ ו – לאחר שכבר חתמו עמו, אֵ ין יִּדין
ש ֶ חָ זַר ִּב ְת ש ו ָבה ]וְ חו תֵ ם[, ְ דל א ב ְ מו תַ ב ] ְתָל ָתא[ כ ַ חֲדָ א
ִּניְנה ו – כיון שכבר התבטל מושבם, שהרי סיימו את
הענין שלשמו ישבו יחד, שהוא קיום השטר, ִּ ד ְב ִּעיָ דָנא
ד ְ ָח ְת ֵמי
ְ
ָהָנך ְתֵרי לָ א הֲוָ ה מִּ צְ טָ רֵ ף ַבֲהַדְייה ו – והרי באותה
שעה שחתמו אותם שנים כשרים לא היה השלישי
ראוי להצטרף אליהם לדין, שהרי היה מוחזק כפסול
באותה שעה, ו ְכ ִּאי ל ו ִּב ְלח וַדְייה ו הֲוו יָ תְ בֵ י – והרי זה
כאילו ישבו השנים לבדם, שאין זה בית דין.
מוסיפה הגמרא, וְ דַ וְ קָ א ַעְר ָער ְ דַג ְזָלנ וָתא ה וא ִּ ד ְמ ַב ֵטל
ד – ורק ערעור שיצא עליו מחמת שנפסל ְל ֵציר ו ָפא ִּ יְדה ו
בגזילה מבטל את צירופו לשני הדיינים האחרים, כיון
שגם לאחר עדותם שחזר בתשובה, אין זה מכשירו
למפרע, אלא מכאן ולהבא, ומה שחתם קודם לכן היה
בפסול, אֲ בָ ל ַעְר ָער ִּ ד ְפָגם ִּמ ְש ָפ ָחה – אם יצא עליו ערעור
שהוא פסול לדין מחמת שיש פגם בייחוסו, כגון שהוא
גר, וְ אִּ תְ ב ָ רַ ר ַה ְש ָתא ְ ד ָכ ֵשר ה וא – והוברר עתה על פי
עדותם שהוא כשר, כ ֵ יוָ ן ְ ד ֵמ ִּעיָ קָרא כ ָ ש ֵ ר הֲוָ ה – כיון
שהתברר למפרע שהיה כשר מתחילה, ומעולם לא
היה פסול, ִּ ג ל וֵיי מִּ יל ְ תָ א ְב ָע ְל ָמא ה וא – הרי אין זה אלא
גילוי ובירור של הדבר, ולא שינוי במציאות, וְ ל א ב ָ טִּ יל
ֵציר ו ָפא ִּ דיְדה ו – ולא התבטל צירופם הראשון עמו
לקיים את השטר, והרי זה קיום כשר.
ד נַ מ ִּ י ל א אֲ מָ רָ ן – וגם באופן שהערעור ְוַעְר ָער ְ ַג ְזָלנ וָתא
היה מחמת פסול של גזלנות, אין אומרים שקיומו
הראשון בטל, אֶ ל ָא ְ דָקא מַ סְ הֲדִּ י ְתֵרי ְ דַג ְזָלָנא ה וא – רק
באופן שהעידו שנים שהוא גזלן, ְו ָאת ו ְתֵרי אַ חֲרִּ ינֵי
ו ַמ ְסֲהִּדי ְ ד ָהַדר ִּב ְת ש ו ָבה – ובאו שני העדים האחרים
ְ והעידו שחזר בתשובה, ְ דל א קָ מַ כְ חֲש ִּ י
ְל ָהָנך – שאין הם
מכחישים את העדים הראשונים, ומכשירים אותו רק
מכאן ולהבא, אֲ בָ ל אִּ י ָאת ו ְתֵרי אַ חֲרִּ ינֵי וְ אָ מְ רֵ י לָאו
ג ַ זְ לָ נָ א ה וא – אבל אם באו שני עדים אחרים והעידו
ְ שלא היה גזלן מעולם, דְ מ ַ כְ חֲש ִּ י
ְל ָהָנך – והרי הם
מכחישים בכך את העדים הראשונים, ל א חָ תִּ ים כ ְ לָ ל –
אינו חותם כלל על קיום שטרות, ואף לא מכאן
ולהבא, והטעם לכך, ְ דֲהו ו ְלה ו ְתֵרי לְ בַ הֲדֵ י ְתֵרי – כיון
שמעמידים את שתי כתות העדים זו כנגד זו, וַ הֲוֵ י ֵלי ה
ְ ג ַ בְ רָ א סָ פֵ ק ָפס ול – והרי אדם זה הוא ספק פסול,
ִּה ְל ָכך
לָ א ַמ ְח ְת ִּמיַנן ֵלי ה כ ְ לָ ל – ולכן אין מחתימים אותו על
קיום שטרות כלל, ְ דל א ַמ ְפִּקיַנן מָ מו נָ א ַא פ ו ֵמי ה – כיון
שאין מוציאים ממון על פיו.
וְר ָאָיה ַלָ ד ָבר הָ א ְ ד ָתנ ו רַ ב ָ נָ ן – ויש ראיה לכך ממה
ששנינו בברייתא לעיל )יט:(, ש ְ נַ יִּ ם – שני עדים ֶש ָהי ו
ֲחת ומִּ ים ַעל ַה ְש ָטר, ו ֵמת ו, ו ָבא ו ש ְ נַ יִּ ם אחרים ְו ָא ְמר ו
כ ְ תָ ב יָ דָ ם ה וא, אֲ בָ ל ֲאנ ו ִּסים ָהי ו ְוכ ו', כפי הסוגיא
שהובאה לעיל, ַעד או ש ֶ הָ יָ ה כ ְ תָ ב יָ דָ ם יו צֵ א מִּ מ ָ קו ם
אַ חֵ ר, אֵ ין נֶאֱ מָ נִּ ים, והיינו שאם יש לנו דרך אחרת לקיים
את השטר אין האחרונים נאמנים לומר שהחתומים על
השטר היו אנוסים או פסולים, ו ַמְ ק ִּשיָנן – והקשתה על
כך הגמרא, ו ַמְג ִּביָנן ֵבי ה – וכי ניתן לגבות בשטר זה,
אַ מ ַ אי – ומדוע, והרי ְתֵרי ו ְתֵרי ִּניְנה ו – יש כאן שתי
כתות עדים המכחישות זו את זו. אַ לְ מָ א – ועל כל פנים
מוכח מסוגיא זו, שבמקום שיש הכחשה בין שתי
כתות עדים, ל א אַ מְ רִּ ינָ ן או קֵ י ג ַ בְ רָ א ַא ֶחְזֵקי ה – שאין
אומרים שיש לנו להעמיד את האדם בחזקתו, ו ַמ ְפִּקיַנן
מָ מו נָ א ַא פ ו ֵמי ה – ולהוציא ממון על פיו, אלא אין
סומכים על המכשירים מספק, והוא הדין כאן, שיש
לנו שני עדים המעידים שהוא גזלן, וכנגדם שני עדים
המעידים שאינו גזלן, שאין לסמוך על כשרותו
להוציא ממון על פי עדותו או דינו.