הגמרא מביאה עתה אופן שבו אין דיני אונס ומפתה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אשה הַיּוֹצֵאת מִשּׁוּם שֵׁם רַע, אֵין לָהּ לֹא קְנָס של אונס, וְלֹא קנס של פִּתּוּי, והבינה הגמרא שהכוונה ל'מוציא שם רע' האמור בתורה, והיינו שלאחר הנישואין התברר שזינתה בעודה מאורסת, ומחמת כן גירשה בעלה, ולכן תמהה הגמרא, הרי יוֹצְאָה מִשּׁוּם שֵׁם רַע בַּת סְקִילָה הִיא – חייבת סקילה היא, שהרי היא בעולה ודאי, ואם כן פשוט שאין לה חיוב קנס (תוספות). אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, הֲכִי קָאָמַר – כך היא כוונת התנא בברייתא, וְנערה שֶׁיָּצָא עָלֶיהָ שֵׁם רַע בְּיַלְדּוּתָהּ, אֵין לָהּ לֹא קְנָס וְלֹא פִּתּוּי. מבררת הגמרא, הֵיכִי דָּמֵי – באיזה אופן נחשב שיצא עליה שֵׁם רַע, ומבארת, כְּגוֹן דְּאָתוּ בִּתְרֵי – שבאו שני עדים, וְאָמְרֵי – והעידו, לְדִידַן תָּבְעָה לָן בְּאִיסּוּרָא – שאותה נערה ביקשה מהם לזנות עמה, והרי מוחזקת היא כמופקרת לזנות, ואף שהם לא שמעו לה, מן הסתם מצאה אחרים שהתרצו לה, ואינה מוחזקת עוד כבתולה.
מביאה הגמרא דין דומה הנלמד מכך: אָמַר רַב פָּפָּא, שְׁמַע מִינָהּ – יש ללמוד מדין זה, הַאי שְׁטָרָא רִיעָא – שטר ממון שיש בו ריעותא כעין זו, לֹא מַגְבִּינָן בֵּיהּ – אין גובים בו. מבררת הגמרא, הֵיכִי דָּמִי שְׁטָרָא רִיעָא – באיזה אופן נחשב השטר כשטר שיש בו ריעותא, כְּגוֹן דְּאָתוּ בִּתְרֵי וְאָמְרֵי – שבאו שני עדים והעידו, לְדִידַן אָמַר לָן זַיְּפוּ לִי הַאי שְׁטָרָא – אותו אדם ביקש מאיתנו שנזייף עבורו שטר כזה, עם שם הלוה הזה וסכום הממון הכתוב בו, ואף שאותם עדים לא הסכימו לזייף עבורו, וגם מסתבר שבני אדם אחרים אלא הסכימו לזייף עבורו שטר [שהרי לא נחשדו ישראל על עדות שקר], מכל מקום אנו פוסלים שטר זה, דְּכֵיוָן דְּקָמַהְדַר אַזַיּוֹפֵי – דכיון שאנו רואים שהוא מחזר אחר זיוף, אֵימָר זִיּוּפָא זִיֵּף – אנו אומרים שמן הסתם הוא עצמו זייף את החתימות שבשטר זה.
משנה
לאחר שהתבאר במשנה הקודמת אלו נערות פסולות יש להם קנס, ממשיכה משנתנו ומבארת, וְאֵלּוּ נערות שֶׁאֵין לָהֶם קְנָס, של אונס או של מפתה, הַבָּא עַל הַגִּיֹּרֶת וְעַל הַשְׁבוּיָה וְעַל הַשִּׁפְחָה, שֶׁנִּפְדוּ וְשֶׁנִּתְגַּיְּירוּ וְשֶׁנִּשְׁתַּחְרְרוּ יְתֵרוֹת עַל בְּנוֹת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, שבאופן זה הן מוחזקות כמי שאינן בתולות, כיון שהגויה והשפחה מופקרות הן, והשבויה בידי גויים מוחזקת כמי שנבעלה לשבאים הגויים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שְׁבוּיָה שֶׁנִּפְדֵית, הֲרֵי הִיא מוחזקת בִּקְדוּשָּׁתָהּ, אַף עַל פִּי שהיתה שבויה כשֶׁהִיא גְּדוֹלָה.
פוסק הרי"ף את ההלכה: וְלֵיתָא לִדְרַבִּי יְהוּדָה – ואין הלכה בזה כרבי יהודה, אלא אם היתה שבויה בגיל היותר משלש שנים ויום אחד, הרי היא בחזקת בעולה, ואין לה קנס.
משנה
המשנה ממשיכה למנות את אותן נערות שאין להן קנס, והטעם בכל אלו הוא כיון שמתחייב עונש מיתה על מעשה זה: הַבָּא עַל בִּתּוֹ, וְעַל בַּת בִּתּוֹ, [וְעַל בַּת בְּנוֹ], וְעַל בַּת אִשְׁתּוֹ, וְעַל בַּת בִּתָּהּ, וְעַל בַּת בְּנָהּ, שבכל אלו מתחייב האדם מיתת בית דין, אֵין לָהֶן קְנָס, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, שֶמִּיתָתָן מִיתַת בֵּית דִּין, שֶׁכָּל הַמִּתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ אֵין מְשַׁלֵּם מָמוֹן על אותו מעשה המחיבו מיתה, ולמדו זאת ממה שֶׁנֶּאֱמַר לגבי אדם החובל באשה הרה ויצאו ילדיה, שאמרה התורה (שמות כא כב) 'וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים, וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ', ומכך שנאמר 'וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ', והיינו שאם לא יהיה אסון של מיתת האשה, מתחייב הוא בעונש ממון על הפלת הולדות, ומשמע שאם יהיה אסון, והיינו שנהרגה האשה בעצמה, שאז מתחייב הוא מיתת בית דין על הריגתה, פטור מתשלום על הולדות, ומכאן למדו שבכל פעם שעושה האדם מעשה המחייבו מיתת בית דין, אינו מתחייב בתשלומי ממון מחמת אותו מעשה.
נַעֲרָה שֶׁנִּתְאָרְסָה, וְנִתְגָּרְשָׁה קודם הנישואין, ועדיין בתולה היא, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, אֵין לָהּ קְנָס, כיון שנאמר בפרשה זו (דברים כב כח) 'אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה', ומשמע שאם התארסה פעם אחת [והיינו שהתקדשה], אף שהתגרשה, שוב אין לה קנס. ורַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, יֵשׁ לָהּ קְנָס, וּמהלשון 'אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה' יש ללמוד רק שאם התארסה הנערה אין הקנס ניתן לאביה, ככל נערה, אלא קְנָסָהּ לְעַצְמָהּ. [אמנם אם היא עדיין ארוסה, הרי הבא עליה חייב מיתת בית דין, ופטור מקנס].
גמרא
פוסק הרי"ף את ההלכה במחלוקת שבמשנתנו, לגבי ארוסה שהתגרשה: וַהֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא, שארוסה שהתגרשה יש לה קנס, וקנסה לעצמה, והטעם שאנו פוסקים כן, כיון דְּקַיְימָא לָן – מקובל בידינו שהֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא מֵחֲבֵרוֹ – במקום שנחלק על אחד התנאים.
אָמַר אַבַּיֵּי, בָּא עָלֶיהָ – האונס או המפתה נערה בתולה, וּמֵתָה קודם שעמד בדין והתחייב בתשלומי הקנס, פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר בפרשה זו (דברים כב כט) 'וְנָתַן לַאֲבִי הַנַּעֲרָה', ויש לדייק מכך, וְלֹא לַאֲבִי הַמֵּתָה.
בָּא עָלֶיהָ עַד שֶׁלֹּא נִתְאָרְסָה, וְקודם שעמד בדין נִתְאָרְסָה לאדם אחר, קְנָסָהּ לְאָבִיהָ הוּא, דְּעֲדַיִין לֹא נַפְקָא לָהּ – כיון שעדיין לא יצאה לגמרי מֵרְשׁוּת אָבִיהָ, דִּתְנַן – שהרי שנינו במשנה לגבי הפרת נדרים, נַעֲרָה מְאוֹרָסָה, אָבִיהָ וּבַעֲלָהּ מְפִירִין נְדָרֶיהָ, וכיון שיש לאביה עדיין זכות בה לגבי הפרת נדרים, אף לגבי תשלומי הקנס נחשבת היא עדיין ברשותו, והקנס ניתן לו. אֲבָל אִם בָּא עָלֶיהָ וְאַחַר כָּךְ נִשֵּׂאת לאחר, אוֹ שבָּגְרָה, קְנָסָהּ לָעַצְמָהּ, כיון דְּבַגְרוּת וְנִשּׂוּאִין מַפְקֵי [-מוציאים] מֵרְשׁוּת אָב לְגַמְרֵי.
וְהוּא – וכל הדינים הללו הם בתנאי שֶׁלֹּא עָמְדָה בַּדִּין קוֹדֶם בַּגְרוּתָהּ וְנִשּׂוּאֶיהָ, אֲבָל אִם עָמְדָה בַּדִּין קוֹדֶם בַּגְרוּתָהּ או קודם שנישאה, קְנָסָהּ לְאָבִיהָ.
