שיעור 34, מסכת כתובות, פרק רביעי

אָ מַ ר רַ ב ִּ י יוֹ סֵ י ב ְּ רַ ב ִּ י חֲנִּ ינָ א, הַ מ וֹ צִּ יא ש ֵ ם רַ ע ַעל הַ יְּ תוֹ מָ ה, שזינתה תחתיו בעודה ארוסה, והתברר ששיקר, ָפט ור מעונש מאה כסף שקנסה התורה כל מוציא שם רע, והטעם לכך, כיון ש ֶׁ נ ֶׁאֱ מַ ר בפרשה זו )דברים כב יט( 'וְ עָ נְׁשּו אֹתוֹ מֵ ָאה כֶסֶ ף וְ נָתְ נּו לַאֲבִ י הַ נַעֲרָ ה כִ י הוֹצִ יא ׁשֵ ם רָ ע עַ ל בְ תּולַת יִשְ רָ אֵ ל וְ לוֹ תִ הְ יֶה לְ אִ שָ ה ֹלא יּוכַל לְ ׁשַ לְ חָ ּה כָל יָמָ יו', ויש ללמוד מלשון 'ְּוָנ ְּתנ ו לַאֲ בִּ י ַה ַנֲעָרה' שחיוב זה הוא רק בנערה שיש לה אב, ְּפָרט לְּ זוֹ – מלבד יתומה, ש ֶׁ אֵ ין ָל ה אָ ב. רָ בָ א נחלק ואָ מַ ר, אף המוציא שם רע על היתומה ַחָ יב בקנס ]שהרי הוצרכה התורה לכתוב בפסוק זה 'כִ י הוֹצִ יא ׁשֵ ם רָ ע עַ ל בְ תּולַת יִשְ רָ אֵ ל', ודרשו מכך חכמים שפרשה זו נאמרה רק בבתולת ישראל, ולא בבתולת גרים, ואם נאמר שיתומת ישראל אין לה קנס, הרי כל גיורת נחשבת כיתומה, כיון שלאחר שהתגיירה אינה מתייחסת כלל לאביה, ואפילו אם התגייר עמה, ומכך שמיעטה התורה בתולת גרים מוכח שבתולת ישראל הדומה לה בכך שאין לה אב, יש לה קנס[. פוסק הרי"ף: וְּ כֵ ן הִּ ילְּ כְּ תָ א – וכך היא ההלכה, כדברי רבא, שגם ליתומה יש קנס ]והקנס ניתן לה עצמה[.  אָ מַ ר רֵ יש לָ קִּ יש , הַ מ וֹ צִּ יא ש ֵ ם רַ ע ַעל הַ ק ְּ טַ נ ָ ה, שאומר שזינתה תחתיו בעודה מאורסת לו, ָפט ור מקנס של מאה סלעים, ש ֶׁ נ ֶׁאֱ מַ ר )דברים כב יט( 'ְּוָנ ְּתנ ו לַ אֲ בִּ י ַה ַנֲעָרה', ַנֲעָרה מָ לֵא ִּ ד ֵבר ַה ָכת וב – כתבה כאן התורה לשון 'נערה' מלאה, בשונה מרוב פרשיות התורה שבהם נאמר 'נַעֲרָ ' ללא ה"א בסוף, ויש ללמוד מכך שרק לגבי נערה ממש נאמרה פרשה זו, ולא לגבי קטנה. ומדייקת מכך הגמרא, הָ א – משמע מכך, שבכ ָ ל מָ קוֹ ם ש ֶׁ נ ֶׁאֱ מַ ר 'ַנֲעָר', וכגון בפרשת אונס ובפרשת מפתה, ֲא ִּפ ל ו קְּ טַ נ ָ ה ב ְּ מַ ש ְּ מַ ע – גם קטנה כלולה בכך.  ַתְּנָיא – שנינו בברייתא, כ ֵ יצַ ד היא דרך הוֹ צָ אַ ת ש ֵ ם רַ ע, ב ָ א הבעל לְּ בֵ ית ִּ דין, וְּ אָ מַ ר, ' ְּפלֹוִּני ]-אבי האשה[, לֹא ָ מָ צָ אתִּ י ְּל ִּב ְּתך ְּבת ו ִּלים', אִּ ם יֵש ֵעִּדים ֶׁשִּז יְּנ ָתה ַת ְּח ָתיו, בעודה מאורסת לו, הרי היא נענשת ב ִּ סְּ קִּ ילָ ה, ואם התברר שזִּ ינ ְּ תָ ה ֵמ ִּעיָ קָרא, קודם שאירסה, נשארת נשואה לו, ויֵש ָל ה ְּכת ו ָבה מָ נֶׁה, כדין הנושא בעולה. נִּ מְּ צָ א אותו ש ֵ ם רַ ע שהוציא עליה, ש ֶׁ אֵ ינוֹ ]ש ֵ ם רַ ע[ – שאין הדברים נכונים, ולא זינתה כלל, ה וא – הבעל לוֹ קֶׁ ה, וְּ נוֹ תֵ ן מֵ אָ ה סֶׁ לַ ע, כעונש על כך שהוציא שם רע על אשתו, ודין זה הוא ב ֵ ין אם כבר ָב ַעל, ואמר שלא מצא לה בתולים, ובֵ ין אם לֹא ָב ַעל, ואמר שבאו לו עדים שזינתה אשתו. רַ ב ִּ י ֱא ִּליֶׁעֶׁזר ב ֶׁ ן ַיֲע ֹקב אוֹ מֵ ר, לֹא ֶׁנ ֶׁא ְּמר ו ְּ ד ָבִּרים ַה ָלל ו, שקונסים את הבעל במלקות ובתשלום מאה סלעים, אֶׁ ל ָא ְּכ ֶׁש ָב ַעל, ְּוה וא – ובתנאי ש ֶׁ אָ מַ ר ָל ֵעִּדים בֹוא ו ַוֲה ִּעיד וִּני עדות שקר שזינתה אשתו בעודה ארוסה, ורצה לחייבה מיתה, אֲ בָ ל אם ָבא ו ]ֵעִּדים[ מֵ אֲ לֵיהֶׁ ן והעידו עדות שקר, הבעל ָפט ור מעונש. וְּ כָ ל ש ֶׁ כ ֵ ן אִּ ם לֹא ָבא ו ֵעִּדים כלל, ֶׁש ָפט ור. מבאר הרי"ף, הָ א ְּ דָק ָתֵני הָ כָ א – מה ששנינו בברייתא זו, שאם זִּ ינ ְּ תָ ה ֵמ ִּעיָ קָרא, קודם שהתארסה, יֵש ָל ה ד – כיון ְּכת ו ָבה מָ נֶׁה, לֵיתָ א – אין ההלכה כן, ְּ ַקְּיי ָמא ָלן שמקובל בידינו שההלכה כ ְּ רָ בָ א, ְּ ד ָא ַמר, מִּ ק ַ ח ָטע ות לְּ גַ מְּ רֵ י מַ ש ְּ מַ ע – שהנושא אשה בחזקת בתולה, ונמצאה בעולה, הרי זה מקח טעות לגמרי, וְּ לֵית ָל ה ְּכל ום – ואין לה כתובה כלל, כ ִּ דְּ כַ תְּ בִּ ינָ ן ב ְּ פִּ רְּ קָ א קַ מ ָ א – וכפי שכתבנו לעיל בפרק ראשון. ש ָ לַ ח רַ ב כ ַ הֲנָ א ִּמ ְּש ֵמי ה ]-משמו[ ְּ דַר ִּבי יוֹ חָ נָ ן, מוֹ צִּ יא ש ֵ ם רַ ע אֵ ינוֹ ַחָ יב מלקות וקנס, ַעד ֶׁשִּ י ְּבעֹול ְּכַדְּר ָכ ה, וְּ יוֹ צִּ יא ש ֵ ם רַ ע ְּכַדְּר ָכ ה, שיטען שבא עליה כדרכה ומצאה בעולה. וְּ הַ מ וֹ צִּ יא ש ֵ ם רַ ע וְּ לֹא ָב ַעל, לוֹ קֶׁ ה מַ כ ַ ת ַמְּרד ות מִּ דְּ רַ ב ָ נָ ן.  משנה משנתנו מבארת את הזכויות שיש לאב בבתו קודם שבגרה, וכן את הזכויות והחובות שיש לבעל כלפי אשתו: הָ אָ ב זַכ ַ אי ְּב ִּב תֹו, ְּבִּק ד ו ֶׁשי ָה – שיכול הוא לקדשה בעודה קטנה או נערה, ב ְּ כֶׁ סֶׁ ף – שמקבל את כסף הקדושין מהחתן, ומתקדשת בכך, ב ִּ ש ְּ טָ ר – שמקבל את שטר הקדושין מהחתן, ומתקדשת בכך, ו ְּב ִּבי ָאה – ויכול הוא למוסרה לחתן לקדשה בביאה. וְּ זַכ ַ אי ִּב ְּמ ִּצי ָא ָת ה, ו ְּב ַמֲע ֵשה יָ דֶׁ יהָ , ו ַבֲה ָפַרת נְּ דָ רֶׁ יהָ – רשאי הוא להפר את נדריה, ו ְּמַק ֵבל ִּ גי ָט ה בעודה מאורסת, שאם מסר הארוס את הגט לאב כדי לגרשה, הרי היא מגורשת בכך, אף שלא הגיע הגט לידה ]אבל לאחר שנישאת, גם אם היא עדיין קטנה, אין לאב רשות בה, ואינה מתגרשת בקבלת הגט על ידי האב[. וְּ אֵ ינוֹ אוֹ כֵ ל ֵפירֹות ְּב ַחֶׁ יי ָה, שאם ירשה בתו הקטנה קרקעות מֵ אֲבִ י אִ מָ ּה, אין לאביה זכות בפירותיהם של קרקעות אלו ]ואמרה המשנה 'בחייה', כיון שאם מתה, האב יורשה[. ִּנ ֵשאת, עוברים זכויות האב לבעל, שהוא זכאי במציאתה, במעשי ידיה ובהפרת נדריה, ויָ תֵ ר ָע ָליו ַה ַב ַעל – יש לבעל זכות יתירה על של האב, ש ֶׁ אוֹ כֵ ל את ֵפירֹות נכסיה ְּב ַחֶׁ יי ָה, ְּו ַחָ יב הבעל ב ִּ מְּ זוֹ נוֹ תֶׁ יהָ , ו ְּב ִּפְּרקֹוָנ ה – לפדות אותה אם נשבית, ו ִּבְּקב וָר ָת ה. רַ ב ִּ י ְּיה וָדה אוֹ מֵ ר, ֲא ִּפ ל ו ָע ִּני ש ֶׁ ב ְּ יִּ ש ְּ רָ אֵ ל, המתפרנס מן הצדקה, ומתה אשתו, לֹא ִּי ְּפ ֲחת ו לוֹ ִּמ ְּשֵני חֲלִּ ילִּ ין ו ְּמקֹוְּננֹות, והיינו באופן שדרך בני משפחתו של הבעל להביא חלילין ומקוננות, ואילו בני משפחת האשה אינם רגילים בכך, שמכל מקום חייב הוא לנהוג בה מנהג כבוד כדרך שנוהגים במשפחתו, ואפילו לאחר מיתתה ]אבל תנא קמא סובר שרק בחייה צריך הוא לנהוג בה כבוד כדרך שנוהגים במשפחתו, אבל לאחר מיתתה יכול הוא לנהוג בה כבוד כדרך שנוהגים במשפחתה, וכיון שהם אינם נוהגים בחלילין ומקוננות אף הוא פטור מכך[.  גמרא שנינו במשנה לגבי הבעל, ' ַחָ יב ב ִּ מְּ זוֹ נוֹ תֶׁ יהָ ו ְּב ִּפְּרקֹוָנ ה'. מבארת הגמרא את הטעם לתקנות אלו: ַת ָנא – שנינו בברייתא, ִּתְּקנ ו חכמים את חיוב הבעל במְּ זוֹ נוֹ ת אשתו, ַת ַחת ַמֲע ֵשה יָ דֶׁ יהָ – תמורת מעשי ידיה, הניתנים לו. וְּ תיקנו את חיוב הבעל בְּקב וָר ָת ה של אשתו, ַת ַחת ְּכת ו ָב ָת ה – תמורת הנדוניה שמכניסה לו האשה בזמן ְּ הנישואין. מסיימת הברייתא ואומרת, ְּל ִּפי ָכך ַה ַב ַעל אוֹ כֵ ל ֵפירֹות. תמהה הגמרא על סיום דברי הברייתא, ' ֵפירֹות', מַ אן ְּש ַמְּי – וכי היכן הוזכר ענין אכילת הפירות, ד יה ו ְּ ַכר שהברייתא מסיימת ואומרת 'לפיכך הבעל אוכל פירות'. מתרצת הגמרא, חַ ס וֹ רֵ י מְּ חַ ס ְּ רָ א – חסירה היא הברייתא, וְּ הָ כִּ י ָק ָתֵני – וכך יש לשנות בה, ִּתְּ קנ ו חכמים מְּ זוֹ נוֹ ת ַת ַחת ַמֲע ֵשה יָ דֶׁ יהָ , ו ִּפְּרקֹוָנ ה – פדייתה מהשבי ַת ַחת ֵפירֹות – תמורת הפירות של נכסיה, שהבעל ְּ אוכלם, וְּקב וָר ָת ה ַת ַחת ְּכת ו ָב ָת ה, ְּל ִּפי ָכך – מחמת תקנה זו, של חיוב הבעל לפדות את אשתו, ה ַב ַעל אוֹ כֵ ל ֵפירֹות נכסי אשתו.