משנה
מְצִיאַת הָאִשָּׁה – מציאה שמצאה האשה, באופן שהדין הוא 'הרי אלו שלו', וּמַעֲשֶׂה יָדֶיהָ, הרי הם שייכים לְבַעֲלָהּ, וכפי שהתבאר לעיל תקנו זאת חכמים תמורת חיוב הבעל לזון את אשתו כל ימיה. וִירוּשָׁתָהּ – אם ירשה האשה ממון, כגון שמת אביה ולא הניח בנים, הרי הקרן עצמה שייכת לאשה, וְאוֹכֵל פֵּירוֹת בְּחַיֶּיהָ – כל זמן שהיא חיה מקבל הבעל את פירות הנכסים הללו. בָּשְׁתָּהּ וּפְגָמָהּ – אם חבל בה אדם והתחייב לשלם לה דמי בושת, ודמי נזק, כפי שהופחת שווייה מחמת החבלה, הרי דמים אלו שֶׁלָּהּ. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר, יש חילוק בדבר, בִּזְמַן שֶׁהחבלה היא בְּסֶתֶר – במקום מוסתר שבגופה, לָהּ שְׁנֵי חֲלָקִים – שני שליש, וְלוֹ חלק אֶחָד. בִּזְמַן שֶׁהחבלה בְּגָלוּי, שיש לו גם כן בושת בדבר, ועוד, שהיא מתגנה בפניו מחמת החבלה, לוֹ שְׁנֵי חֲלָקִים, וְלָהּ אֶחָד. מוסיפה המשנה, את החלק שֶׁלּוֹ, נוֹתְנִין לוֹ מִיָּד. ואילו את החלק שֶׁלָּהּ, הרי זה ככל נכסיה של האשה, שהקרן שלה והבעל מקבל את הפירות, ולכן יִלָּקַח בּוֹ קַרְקַע – יקנו קרקע באותם מעות, וְהוּא – הבעל, אוֹכֵל את הפֵּירוֹת כל ימי חייה.
גמרא
שנינו במשנה שמציאתה של האשה שייכת לבעלה, הגמרא מבארת שדין זה תלוי במחלוקת: תְּנָן הָתָם – שנינו שם, במסכת נדרים, אשה האומרת לבעלה 'קוֹנָם שֶׁאֲנִי עוֹשָׂה לְפִיךָ' – יהא אסור עליך כקרבן כל מה שאני עושה, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהָפֵר את נדרה, כיון שאינו חל כלל, מאחר והיא משועבדת לו, ואינה יכולה להקדיש את מעשי ידיה השייכים לבעלה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אף על פי שאינה יכולה להקדיש את מעשי הידים השייכים לבעל, מכל מקום יָפֵר את נדרה, כיון שאנו חוששים שֶׁמָּא תַּעְדִּיף עָלָיו יוֹתֵר מִן הָרָאוּי לוֹ – תעשה עבורו מלאכה יותר מכדי חיובה, וסובר רבי עקיבא שהעודף הזה שייך לה, ויחול עליו ההקדש, ולכן יש לבעל להפר את הנדר כולו. אמנם חכמים סוברים שאף ההעדפה של מעשי ידיה שייכת לבעלה, ואין ההקדש חל על העודף, ולכן אינו צריך להפר. כִּי אֲתָא רַבִּין מארץ ישראל לבבל, אָמַר בשם רַבִּי יוֹחָנָן בביאור מחלוקת זו, בַּהַעֲדָפָה שֶׁלֹּא עַל יְדֵי הַדְּחָק – אם עשתה האשה מעשי ידים העודפים על חיובה בלא שדחקה את עצמה, וכגון שהיא זריזה ובעלת מלאכה, כֻּלֵּי עָלְמָא לֹא פְּלִיגִי דְּבַעַל הָוְיָא – אין מחלוקת בדבר שההעדפה שייכת לבעל, תמורת מעה כסף שהוא חייב לתת לה בכל שבוע להוצאותיה, כִּי פְּלִיגֵי – ומחלוקת חכמים ורבי עקיבא היא בְּהַעֲדָפָה שֶׁעַל יְדֵי הַדְּחָק – בהעדפה שעשתה האשה על ידי שדחקה את עצמה לעשות מלאכה בקושי, תַּנָּא קַמָּא סָבַר, העדפה זו שייכת לְבַעֲלָהּ, ולכן אין נדרה חל על כך ואינו צריך להפר לה, וְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר, העדפה שעל ידי הדחק שייכת לְעַצְמָהּ, ולכן צריך הוא להפר את הנדר. וביארה הגמרא שמציאתה של האשה נחשבת כמו העדפה שעל ידי הדחק, וממילא גם בזה יחלקו תנא קמא ורבי עקיבא, ומשנתנו נשנתה כדעת תנא קמא, שהעדפה שעל ידי הדחק שייכת לבעלה, ולכן גם מציאתה שייכת לו, ואילו רבי עקיבא סובר שמציאת האשה שייכת לה עצמה, כשם שהוא סובר שהעדפה שעל ידי הדחק שייכת לה.
פוסק הרי"ף את ההלכה בנידון זה: וְהִלְכְתָא כְּתַנָּא קַמָּא, שהעדפה שעל ידי הדחק, ומציאתה של האשה, שייכים לבעלה. וְהָכֵין [-וכך] פָּסַק רַבֵּינוּ הַאי גָּאוֹן זַ"ל.
שנינו במשנה לגבי דמי החבלה של האשה, שלדעת רבי יהודה בן בתירה מתחלקים בין הבעל לאשה, 'שֶׁלּוֹ – את החלק של הבעל, נוֹתְנִין לוֹ מִיָּד'. כָּתַב רַבֵּינוּ הַאי גָּאוֹן זַ"ל, כָּךָ הֶעֱלוּ להלכה בַּיְּשִׁיבָה, אַף עַל גַּב דְּבדרך כלל במקום שנחלקו יָחִיד וְרַבִּים, הֲלָכָה כְּרַבִּים, מכל מקום בְּמחלוקת זוֹ הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא, והראיה לכך, מִדְּקָא מַקְשׁוּ רַבָּנָן וּמְפָרְקֵי אַלִּיבָּא – מכך שהגמרא האריכה להקשות ולתרץ לשיטתו דְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא [וביארה מדוע חלק מדמי הבושת ניתנים לבעל, כיון שהבושה היא גם שלו, לפי שאשתו כגופו], שְׁמַע מִינָהּ דְּהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ – מוכח מכך שההלכה כדבריו, ולכן טרחה הגמרא לבארם.
