שנינו במשנה, 'אמר לה עַל מְנָת שֶׁתֹּאמְרִי לִפְלוֹנִי מה שאמרת לי או מה שאמרתי לך כו' יוציא ויתן כתובה'. תמהה הגמרא, וְתֵימָא – מה בכך שתאמר את הדברים לאותו פלוני, ומדוע עליו להוציאה. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, כוונת המשנה לאופן שאומר לה לומר לאדם זר דְּבָרִים שֶׁל קָלוֹן, והיינו דברי שחוק וקלות ראש שמדבר אדם עם אשתו על עסקי תשמיש.
עוד שנינו במשנה, 'אוֹ שֶׁתְּהֵא מְמַלְּאָה וּמְעָרָה לאשפה, יוציא ויתן כתובה'. תמהה הגמרא, וְתַעְבֵּיד – מה בכך שתעשה דבר זה, ומדוע מחמת כן עליו להוציאה בכתובה. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, כוונת המשנה לאופן שאמר לה [עַל מְנָת] שֶׁתְּהֵא מְמַלְּאָה וְנוֹפֶצֶת, ומבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ, אָמַר לָהּ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ שֶׁתִּתְהַפֵּך, כְּדֵי שֶׁתְּנַפֵּץ שִׁכְבַת זֶרַע, וְלֹא תִּתְעַבֵּר. מביאה הגמרא ביאור נוסף, בְּמַתְנִיתָא תַּנָּא – בברייתא שנינו בביאור דין זה, שאמר לה [עַל מְנָת] שֶׁתְּמַלֵּא עֲשָׂרָה כַּדֵּי מַיִם וּתְעָרֶה לְאַשְׁפָּה.
מקשה הגמרא, בִּשְׁלָמָא [-מובן טעם הדין] לִשְׁמוּאֵל, שאמר לה שתתהפך כדי שלא תתעבר, מִשּׁוּם הֲכִי – לכן יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה, אֶלָּא לְמַתְנִיתָא – לפי הביאור המובא בברייתא, שתמלא כדי מים ותשפכם לאשפה, מַאי נַפְקָא לָן מִינַּהּ – מה איכפת לה בכך, תַּעְבֵּיד – תעשה זאת, ותשאר תחת בעלה, ומדוע עליו להוציאה. מתרצת הגמרא, אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מִפְּנֵי שֶׁבעשיית מעשים חסרי תועלת נִּרְאֵית היא כְּשׁוֹטָה, ואין הבעל יכול להכריחה לנהוג כך.
הגמרא מביאה עתה דברים נוספים שאין הבעל יכול לאוסרם על אשתו, ואם אסרם בנדר, יוציא ויתן כתובה: אָמַר רַב כַּהֲנָא, הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא תִּשְׁאַל משכנותיה וְשֶׁלֹּא תַּשְׁאִיל לשכנותיה כלים שדרך להשאילם, כגון נַפָּה, וּכְבָרָה [-מסננת בעלת נקבים גדולים יותר], רֵחַיִם וְתַנּוּר, הרי זה יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה, מִפְּנֵי שֶׁמַּשִּׂיאָהּ [-גורם שֶׁיֵּצֵא עליה] שֵׁם רַע בִּשְׁכֵנוֹתֶיהָ. וְכֵן הִיא, שֶׁנָּדְרָה שֶׁלֹּא תִּשְׁאַל וְשֶׁלֹּא תַּשְׁאִיל נַפָּה, כְּבָרָה, רֵחַיִם וְתַנּוּר, וְכן אם נדרה שֶׁלֹּא תֶּאֱרֹג בְּגָדִים נָאִים לִבְנָהּ, תֵּצֵא שֶׁלֹּא בִּכְתוּבָּה, מִפְּנֵי שֶׁמַּשִּׂיאֲתוֹ [-גורמת שֶׁיֵּצֵא לבעלה] שֵׁם רַע בִּשְׁכֵנָיו.
משנה
לאחר שהתבאר במשניות הקודמות באילו אופנים חייב הבעל להוציא את אשתו בגט ולתת לה כתובתה, מבארת משנתנו אילו נשים יוצאות בגט ומפסידות את כתובתן: וְאֵלּוּ הן הנשים היוֹצְאוֹת מבעליהן שֶׁלֹּא בִּכְתוּבָּה, הָעוֹבֶרֶת עַל דַּת מֹשֶׁה, והיינו על מצוות התורה, וְכן העוברת על דת יְהוּדִית, והיינו הנהגות צניעות שנוהגות כל בנות ישראל. ומבארת המשנה, וְאֵי זוֹ הִיא העוברת על דַּת מֹשֶׁה, מַאֲכִילַתּוֹ – מאכילה את בעלה מאכל שֶׁאֵינוֹ מְעוּשָׂר, וּמְשַׁמַּשְׁתּוֹ בזמן שהיא נִדָּה, וְאֵינָהּ קוֹצָה [-מפרישה] לָהּ חַלָּה מהעיסה, וְנוֹדֶרֶת וְאֵינָהּ מְקַיֶּימֶת. ממשיכה המשנה ומבארת, וְאֵיזוֹ הִיא העוברת על דָּת יְהוּדִית, זו שיוֹצְאָה לשוק וְרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ – שיער ראשה מגולה, וְטוֹוָה צמר בַּשּׁוּק, וּמְדַבֶּרֶת עִם כָּל אָדָם. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, אַף הַמְּקַלֶּלֶת את יוֹלְדָיו [-הוריו] בְּפָנָיו. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, אַף הַקּוֹלָנִית, ומבארת המשנה, וְאֵי זוֹ הִיא המכונה 'קוֹלָנִית', כָּל שֶׁמְּדַבֶּרֶת בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ וּשְׁכֵינֶיהָ שׁוֹמְעִין אֶת קוֹלָהּ, ובגמרא יבוארו כל הדינים הללו.
גמרא
שנינו במשנה בכלל העוברות על דת משה, 'מַאֲכִילַתּוֹ שֶׁאֵינוֹ מְעוּשָׂר', ומשמעות לשון המשנה שכבר האכילה אותו מאכל שאינו מעושר, ותמהה הגמרא, הֵיכִי דָּמֵי – באיזה אופן שייך דין זה, אִי דְיָדַע – אם הוא ידע שהמאכל שנתנה לו אינו מעושר, נִפְרוֹשׁ – היה עליו לפרוש מלאוכלו, וכיצד נכשל ואכלו. ואִי דְּלֹא יָדַע בשעת האכילה שהמאכל אינו מעושר, מְנָא יָדַע – כיצד הוא יודע זאת עתה. מתרצת הגמרא, לֹא צְרִיכָה – לא הוצרכה המשנה להשמיענו דין זה אלא באופן דְּאָמְרָה לֵיהּ – שאמרה האשה לבעלה לפני שאכל, פְּלוֹנִי כֹּהֵן תִּקֵּן לִי את הַכְּרִי, והפריש ממנו תרומות ומעשרות כדין, וסמך על דבריה ואכל, וּלאחר מכן אָזַל וְשַׁיְּילֵיהּ – הלך ושאל את אותו כהן אם אכן הפריש עבור אשתו את התרומות והמעשרות, וְאִשְׁתְּכַּח שִׁיקְרָא – ונמצא הדבר שקר, שלא תיקן את הכרי עבורה, ועל ידי זה יודע הוא שהאכילתו מאכל שאינו מעושר [יש מהראשונים האומרים שהכהן לבדו נאמן להכחיש את האשה, ויש אומרים שיש צורך בשני עדים שיעידו על כך].
עוד שנינו במשנה בכלל העוברת על דת משה, 'וּמְשַׁמַּשְׁתּוֹ נִדָּה'. תמהה הגמרא גם על דין זה, הֵיכִי דָּמֵי – באיזה אופן שייך דין זה, וממה נפשך, אִי דְיָדַע שהיא נדה, נִפְרוֹשׁ – היה לו לפרוש. ואִי דְּלֹא יָדַע, נִסְמוֹךְ עִילָּוַהּ – עליו לסמוך עליה, שאמרה שהיא טהורה, ומבארת הגמרא מנין שיש לו לסמוך עליה, דְּאָמַר רַב חִינְנָא בַּר כַּהֲנָא, אָמַר שְׁמוּאֵל, מִנַּיִן לְנִדָּה שֶׁסּוֹפֶרֶת לְעַצְמָהּ שבעה נקיים, ונאמנת בכך, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טו כח) 'וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר', ומכך שלא נאמר רק 'וספרה', אלא 'וְסָפְרָה לָהּ' יש ללמוד שסופרת [לְעַצְמָהּ], ונאמנת בספירתה. מתרצת הגמרא, לֹא צְרִיכָה – לא הוצרכה המשנה להשמיע דין זה, אלא באופן דְּאָמְרָה לֵיהּ, לבעלה, פְּלוֹנִי חָכָם טִהֵר לִי את הַכֶּתֶם, וסמך הבעל על דבריה, וְאָזַל שַׁיְּילֵיהּ – ולאחר זמן הלך הבעל ושאל את החכם אם אכן טיהר לאשתו את הכתם, וְאִשְׁתְּכַּח שִׁיקְרָא – ונמצא ששיקרה בדבריה. תירוץ נוסף, וְאִי בָעִית אֵימָא – ואם תרצה אתרץ לך באופן אחר, כִּדְרַב יְהוּדָה, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה, אשה שהֻחְזְקָה נִדָּה בִּשְׁכֵנוֹתֶיהָ, שראו שכנותיה שהיא לובשת בגדי נידות, אם בא עליה בעלה בעדים ובהתראה, בַּעֲלָהּ לוֹקֶה עָלֶיהָ מִשּׁוּם נִדָּה, כיון שסומכים על כך כעדות ממש שהיא נדה, ואף כאן מדובר כשאמרה לו שהיא טהורה, וסמך עליה, ולאחר מכן אמרו לו השכנות שלבשה בגדי נדות, ובאופן זה נחשבת היא כמי שהכשילתו באיסור נדה.
עוד שנינו במשנה, 'ואינה קוצה לה חלה', ומבארת הגמרא, וְחַלָּה נַמֵּי – גם לגבי חלה יש לבאר זאת כְּגוֹן דְּאָמְרָה [לֵיהּ] פְּלוֹנִי תִּקֵּן לִי אֶת הָעִיסָּה והפריש ממנה חלה, וסמך עליה הבעל, וּלאחר מכן אָזַל שַׁיְּילֵיהּ – הלך ושאלו אם אכן הפריש לה חלה, וְאִשְׁתְּכַּח שִׁיקְרָא – ונמצא ששיקרה בדבריה.
עוד שנינו במשנה, 'וְנוֹדֶרֶת וְאֵינָהּ מְקַיֶּימֶת'. ולכאורה קשה, שהרי אין הבעל יכול להוציא את אשתו מחמת עבירות שהיא עושה, אלא אם כן היא מכשילה אותו, ומדוע בעבירה זו של נדרים יכול הוא להוציאה, ומבארת הגמרא, דְּאָמַר מַר, בַּעֲוֹן נְדָרִים בָּנִים מֵתִים, ונמצא שהיא גורמת בנדריה למיתת בניו, ולכן יכול הוא להוציאה בלא כתובה.
שנינו במשנה, 'אֵי זוֹ הִיא דַּת יְהוּדִית, יוֹצֵאת וְרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ'. תמהה הגמרא, רֹאשָׁהּ פָּרוּעַ, הרי עבירה דְּאוֹרַיְיתָא הִיא, דִּכְתִיב לגבי אשה סוטה הבאה לפני הכהן (במדבר ה יח) 'וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה', ומשמע שעד עתה לא היה שיער ראשה פרוע, (וְאָמַר) [וְתַנָּא דְּבֵי] רַבִּי יִשְׁמָעֵאל – וכך נשנתה ברייתא בבית מדרשו של רבי ישמעאל, שמפסוק זה יש אַזְהָרָה לִבְנוֹת יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא תֵּצֶאנָה בִּפְרִיעַת רֹאשׁ, וכיון שזהו איסור תורה, היתה המשנה צריכה לשנות זאת בכלל העוברת על 'דת משה', ומדוע כינתה אותה המשנה כמי שעוברת על דת יהודית, שהם דברים שרק נהגו בהם נשות ישראל, ואינם איסורי תורה. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, משנתנו עוסקת באופן שיצאה האשה בְּקַלְתָּהּ – בסל המונח על ראשה, ומכסה את שערה, ויש בו בית קיבול למעלה להניח בו כלי טוויה וכדומה, דְּאוֹרָיְיתָא – ומצד חיוב התורה, קַלְתָּהּ שַׁפִּיר דָּמֵי – מועיל הכיסוי של קלתה, כיון שהוא מכסה את עיקר השער, אך מצד דַּת יְהוּדִית, אֲפִלּוּ קִלְתָּהּ נַמִּי אָסוּר, כיון שחלק מהשער נראה דרך הנקבים שבסל, ולכן נחשבת היא בכך כעוברת על דת יהודית. אָמַר רַב אַסִי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אשה המכסה את ראשה בקַלְתָּהּ, אֵין בָּהּ מִשּׁוּם פְּרִיעַת רֹאשׁ אפילו מצד דת יהודית, ומבארת הגמרא באיזה אופן נאמר דין זה, אָמַר אַבַּיֵּי, וְאִיתֵימָא [-ויש אומרים שאמר כן] רַב כַּהֲנָא, דין זה של רבי יוחנן נאמר באשה העוברת בקלתה מֵחָצֵר לְחָצֵר, וְדֶרֶךְ מָבוֹי קטן, שאין רבים מצויים שם. אך אם יוצאת היא לרשות הרבים חייבת היא לכסות את ראשה בכיסוי ממש, מצד דת יהודית.
מוסיף הרי"ף בענין זה: שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (הלכה ו), חָצֵר שֶׁהָרַבִּים בּוֹקְעִין [-עוברים] בָּהּ, הֲרֵי הִיא כְּמָבוֹי, ואסור לה לצאת לשם בקלתה בלבד [ומה שהתירו מחצר לחצר דרך מבוי היינו כיון שאינה שוהה במבוי, אלא עוברת מיד לחצר אחרת], ואילו מָבוֹי שֶׁאֵין הָרַבִּים בּוֹקְעִין בּוֹ, הֲרֵי הוּא כְּחָצֵר, שמותרת לצאת לשם בקלתה.
