משנה
משנתנו ממשיכה בענין שעבוד נכסי המת לכתובת אשתו, אף לאחר שהתייבמה לאחיו. הִנִּיחַ אָחִיו המת מָעוֹת, אף הם משועבדים לכתובתה, יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע, שתישאר משועבדת לכתובה, וְהוּא, היבם, אוֹכֵל את פֵּירוֹת אותה קרקע. הניח המת בירושתו פֵּירוֹת הַתְּלוּשִׁין מִן הַקַּרְקַע, יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע, וְהוּא אוֹכֵל פֵּירוֹת. ואם הניח פירות הַמְחֻבָּרִין לַקַּרְקַע, ועדיין לא הגיעו לגמר גידולם, אלא צריכים הם עדיין את יניקת הקרקע, אָמַר רַבִּי מֵאִיר, כיון שהפירות שגדלו עד עתה משועבדים לכתובתה, ומה שיגדל מכאן והלאה שייך לבעל השני ואינו משועבד לכתובתה, לפיכך נוטל הבעל את הפירות כולם כשתסתיים גדילתם, וכדי שלא תפסיד האשה, שָׁמִין אוֹתָן – אומדים את ערך הנכסים כעת, כַּמָּה הֵן יָפִים בְּפֵירוֹת – כמה שווים מחמת הפירות שיש עליהם כעת, וְכַמָּה הֵן יָפִים בְּלֹא פֵּירוֹת – וכמה היה שווים אם לא היו עליהם פירות כלל, וְהַמּוֹתָר – ההפרש שבין שווי הקרקעות לבד לבין שווי הקרקעות עם הפירות שעליהם, הרי הוא משועבד לאשה, ונותן לה הבעל משלו סכום כערך ההפרש הזה, ויִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע – יקנו בערך זה קרקע, שתהיה משועבדת לכתובת האשה, וְהוּא אוֹכֵל פֵּירוֹת מאותה קרקע. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אין מטלטלין של המת משועבדים לכתובת אשתו, אלא אם כן תפסה אותם בחיי הבעל כדי שיהיו משועבדים לה, ולכן, פֵּירוֹת הַמְחֻבָּרִין לַקַּרְקַע, שדינם כקרקע, שֶׁלּוֹ [ובגמרא יבואר דין זה], וְאילו פירות הַתְּלוּשִׁין מִן הַקַּרְקַע, שדינם כמטלטלין, כָּל הַקּוֹדֵם בָּהֶן לתופסם, זָכָה בָּהֶן, קָדַם הוּא – בעלה השני, זָכָה, קָדְמָה הִיא, זכתה בהם לגבי זה שהם משועבדים לכתובתה, ולכן יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע, וְהוּא אוֹכֵל פֵּירוֹת.
גמרא
שנינו במשנה, 'וחכמים אומרים, פֵּירוֹת הַמְחֻבָּרִין לַקַּרְקַע, שֶׁלּוֹ'. תמהה על כך הגמרא, וְהָא – והרי כָּל נְכָסָיו של הראשון אַחֲרָאִין לִכְתוּבָּתָהּ, וכיון שפירות אלו נחשבים כקרקע, ודאי שהם משועבדים לכתובתה, ומדוע אמרה המשנה שהם שלו, ומשמע שאינם משועבדים לה כלל. ומתרצת הגמרא, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, תְּנִי – יש לגרוס במשנתנו שפירות אלו הם 'שֶׁלָּהּ', כלומר, משועבדים לכתובתה.
משנה
משנתנו ממשיכה לעסוק בדין יבמה, כְּנָסָהּ (סתם) – נשא היבם את יבמתו, הֲרֵי הִיא כְּאִשְׁתּוֹ לְכָל דָּבָר, וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא כְּתוּבָּתָהּ עַל נִכְסֵי בַּעֲלָהּ הָרִאשׁוֹן.
גמרא
שנינו במשנה, 'הרי היא כאשתו לכל דבר'. מבררת הגמרא, 'לְכָל דָּבָר' לְמַאי הִלְכְתָא – איזו הלכה באה המשנה לרבות בכך שאמרה שהיא נחשבת כאשתו לכל דבר. ומבארת, אָמַר רַבִּי יוֹסִי בְּרַבִּי חֲנִינָא, לוֹמַר, שֶׁמְּגָרְשָׁהּ בְּגֵט, ככל אשה שיוצאת בגט [ואינה יוצאת בחליצה, כשומרת יבם], וּמַחֲזִירָהּ – ורשאי לחזור ולנושאה, ואינה אסורה עליו באיסור 'אשת אח', אף שבנישואין שניים אלו כבר אין מצוות יבום, והטעם לכך, כיון דְּאָמַר קְרָא בפרשת יבום (דברים כה ה) 'וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה', ובא הפסוק ללמד, שכֵּיוָן שֶׁלְּקָחָהּ, נַעֲשֵׂית כְּאִשְׁתּוֹ לכל דבר, וכשם שיכול האדם לגרש את אשתו ולחזור ולנושאה, אף את יבמתו יכול לגרש ולחזור ולנושאה.
שנינו במשנה, 'וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא כְּתוּבָּתָהּ עַל נִכְסֵי בַּעֲלָהּ הָרִאשׁוֹן'. מוסיפה הגמרא ואומרת, וְאִי לֵית לָהּ – ואם אין לה כתובה מֵרִאשׁוֹן, כגון שלא השאיר נכסים כלל, תַּקִּינוּ לָהּ רַבָּנָן – תקנו חכמים שתהיה לה כתובה מִבעלה השֵּׁנִי, כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ.
משנה
לֹא יֹאמַר לָהּ, היבם ליבמתו, הֲרֵי כְּתוּבָּתִיךְ מוּנַחַת עַל הַשֻּׁלְחָן, שאם תתגרשי תטלי אותה, אֶלָּא כָּל נְכָסָיו מבעלה הראשון, שירש המייבם מאחיו, אַחֲרָאִין לִכְתוּבָּתָהּ. וְכֵן לֹא יֹאמַר אָדָם לְאִשְׁתּוֹ, הֲרֵי כְּתוּבָּתִיךְ מוּנַחַת לִיךְ עַל הַשֻּׁלְחָן, שאם תתגרשי תטלי אותה, אֶלָּא כָּל נְכָסָיו אַחֲרָאִין לִכְתוּבָּתָהּ. גֵּרְשָׁהּ – גרש המייבם את יבמתו, אף על פי שכל הנכסים שהיו של בעלה הראשון משועבדים לכתובתה, אֵין לָהּ אֶלָּא דמי כְּתוּבָּה, ושאר הנכסים שייכים ליבם לגמרי. הֶחֱזִירָהּ – חזר ונשאה, הֲרֵי הִיא כְּכָל הַנָּשִׁים, וְאֵין לָהּ אֶלָּא כְּתוּבָּתָהּ, ואין הנכסים משועבדים כמו שהיו בנישואי הייבום, אלא רשאי למכור את הנכסים.
גמרא
הגמרא מביאה ברייתא בענין צורת תקנת כתובת אשה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ כּוֹתְבִין לִבְתוּלָה מָאתַיִם וּלְאַלְמָנָה מָנֶה, והיו מפרשים שלא יהיו כל הנכסים אחראים לתשלום דמי הכתובה, אלא היה ממון מסוים המיוחד לכתובתה, וְהָיוּ מַזְקִינִין וְלֹא הָיוּ נוֹשְׂאִין נָשִׁים, כיון שנשים לא רצו להינשא, מחשש שלאחר שתתאלמנה או תתגרשנה לא יהיה להם מהיכן לגבות את דמי כתובתם, מאחר והיורשים יסתירו מהם את ממון הירושה, ואילו מהנכסים שהשאיר הבעל לא יוכלו לגבות את כתובתן. ולכן הִתְקִינוּ חכמים שֶׁיְּהוּ מַנִּיחִין אוֹתָהּ – את המעות המיוחדים לכתובה בְּבֵית אָבִיהָ, וּכְשֶׁהָיָה בַּעֲלָהּ כּוֹעֵס עָלֶיהָ, היה אוֹמֵר לָהּ לֵכִי אֵצֶל כְּתוּבָּתִיךְ, כיון שבין כך לא היו דמי הכתובה ברשותו, אלא בבית אבי האשה, ולא היה איכפת לו כל כך להפסידם, והיה ממהר לגרש. ולכן הִתְקִינוּ חכמים שֶׁיִּהְיוּ מַנִּיחִין אוֹתָהּ בְּבֵית חָמִיהָ – בבית בעלה, והנשים העֲשִׁירוֹת הָיוּ עוֹשׂוֹת אוֹתָהּ קְלָתוֹת – סל המונח על ראש האשה שֶׁל כֶּסֶף וְשֶׁל זָהָב, ועֲנִיּוֹת הָיוּ עוֹשׂוֹת אוֹתָהּ עֲבִיט שֶׁל מֵימֵי רַגְלַיִם, וַעֲדַיִן, כְּשֶׁהָיָה כּוֹעֵס, היה אוֹמֵר לָהּ טְלִי כְּתוּבָּתִיךְ וּצְאִי, כיון שהיה זה דבר המיוחד לדמי כתובתה. עַד שֶׁבָּא שִׁמְעוֹן בֶּן שֶׁטַח וְהִתְקִין שֶׁיְּהֵא כּוֹתֵב לָהּ שעבוד סתם, ועל ידי זה נחשב כאילו כתב לה כָּל נִכְסַאי אַחֲרָאִין לִכְתוּבָּתִיךְ, ומתוך כך אינו ממהר לגרש.
הַדְרָן עֲלָךְ פֶּרֶק הָאִשָּׁה שֶׁנָּפְלוּ
