הרי"ף מביא דין נוסף לגבי תנאי הנעשה בין בעל לאשתו לגבי הנכסים: שנינו בתלמוד יְרוּשַׁלְמִי (הלכה א), אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אִלֵּין דְּכַתְבִין לִנְשֵׁיהֶן – אותם אנשים שכותבים לנשותיהם כך, אִי מִיתַת בְּלֹא בְּנֵי – אם תמות בלא בנים, כָּל מַאי דִּילָהּ תֶּהְדַּר לְבֵי נָשָׁא – כל הנכסים השייכים לה יחזרו לבית אביה, ולא יירשם הבעל, תְּנַאי שבמָמוֹן הוּא, וְקַיָּים.
משנה
מִי שֶׁמֵּת, וְהִנִּיחַ אִשָּׁה התובעת כתובתה, וּבַעַל חוֹב התובע את תשלום חובו, וְיוֹרְשִׁין הרוצים לירש את כל נכסיו, וְהָיָה לוֹ פִּקָּדוֹן אוֹ מִלְוֶה בְּיַד אֲחֵרִים, ואין די באותו ממון לשלם גם את כתובת אשתו וגם את דמי חובו, רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, יִנָּתְנוּ המעות לַכּוֹשֵׁל שֶׁבָּהֶן, ובגמרא יבואר מי הוא הנקרא 'כושל' מביניהם. ואף על פי שהבא לגבות מנכסי יתומים יכול לגבות רק קרקע, ולא מעות או מטלטלין, כיון שכאן לא היה הממון בידם בזמן מיתת האב, אלא ביד אחרים, סובר רבי טרפון שניתן לגבותו. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֵין מֵרַחֲמִין בַּדִּין, לומר שהכושל יטול את הממון, אֶלָּא יִנָּתְנוּ כל מעות המלוה או הפקדון לַיּוֹרְשִׁים, והטעם לכך, כיון שֶׁכּוּלָּן – האשה התובעת כתובתה, והבעל חוב התובע את דמי חובו, צְרִיכִין שְׁבוּעָה כדי לגבות את חובם מנכסי יתומים, וְאֵין הַיּוֹרְשִׁין צְרִיכִין שְׁבוּעָה כדי לקבל את ירושת אביהם, ונמצא שכוחם בנכסי האב עדיף מכח הבעל חוב והאשה, ולכן ניתנים להם המלוה או הפקדון.
דין נוסף באופן זה שיש על האב תביעה של בעל חוב ושל כתובת אשה, והִנִּיחַ האב פֵּירוֹת תְּלוּשִׁין מִן הַקַּרְקַע, הדין באופן זה הוא שכָּל הַקּוֹדֶם לתפוס בָּהֶן, זָכָה, ואם קדמו היורשים ותפסום, אין האשה או הבעל חוב יכולים להוציא מידם, כיון שאין מטלטלין של יתומים משתעבדים לבעלי חוב, ואם קדם הבעל חוב או האשה ותפסום, הועילה תפיסתם וזכו במה שבידם לפרעון החוב. ואם זָכְתָה האִשָּׁה יָתֵר עַל כְּתוּבָּתָהּ, שתפסה מטלטלין רבים יותר מדמי כתובתה, וְכן בַּעַל חוֹב שתפס יָתֵר עַל חוֹבו, הַמּוֹתָר – אותו ממון שנשאר ביד האשה או הבעל חוב יותר מדמי החוב, רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, יִנָּתְנוּ לַכּוֹשֵׁל שֶׁבָּהֶן, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֵין מֵרַחֲמִין בַּדִּין, אֶלָּא יִנָּתְנוּ המעות לַיּוֹרְשִׁין, לפי שֶׁכּוּלָּן צְרִיכִין שְׁבוּעָה, וְאֵין הַיּוֹרְשִׁין צְרִיכִין שְׁבוּעָה [ובגמרא יבוארו דברי רבי עקיבא].
גמרא
שנינו במשנה, 'ינתנו לכושל שבהן, דברי רבי טרפון'. מבררת הגמרא, מַאי – מי הוא הנקרא 'כּוֹשֵׁל', ומבארת, זהו בַּעַל חוֹב. וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ – ומדוע הוא מכונה במשנה 'כּוֹשֵׁל', כיון דְּלֹא גָּבֵי אֶלָּא בִּרְאָיָּה – שאינו יכול לגבות את חובו אלא על ידי ראיה ברורה [מה שאין כן בכתובת אשה, שאף ללא שטר גובה את דמי כתובתה על ידי תנאי בית דין, וכן היורשים אינם צריכים ראיה]. מבררת הגמרא, וּמַאי שְׁנָא – ובמה שונים פִּקָּדוֹן וּמִלְוֶה האמורים במשנה, שבהם נחלקו רבי טרפון ורבי עקיבא, משאר נכסי המת שלא מצאנו בהם מחלוקת, ומבארת, מִשּׁוּם דְּמִטַּלְטְלֵי של יתומים לְבַעַל חוֹב לָא מִשְׁתַּעְבְּדֵי – אינם משתעבדים לפרעון חובות אביהם, ולכן הכל מודים שאין האשה או הבעל חוב גובים חובותיהם ממטלטלין או ממעות שירשו היתומים מאביהם, וְרק הַנֵּי – דברים אלו, שהם מלוה ופקדון, כֵּיוָן דְּלָא אָתוּ לִרְשׁוּת יוֹרְשִׁים – כיון שעדיין לא באו לרשות היתומים, שהרי הם ביד הלוה או ביד הנפקד, הרי הם מִשְׁתַּעְבְּדֵי לְבַעַל חוֹב מִכח דינו דְּרַבִּי נָתָן, דְּתַנְיָא – שהרי כך שנינו בברייתא, מִנַיִן יש ללמוד, לְנוֹשֶׁה בַּחֲבֵירוֹ מָנֶה, וַחֲבֵירוֹ, הלוה, נושה גם הוא מנה בַּחֲבֵירוֹ – באדם שלישי, שֶׁמּוֹצִיאִין מִזֶּה האחרון, וְנוֹתְנִין לְזֶה, הראשון, ואין אומרים שיגבה תחילה האמצעי מהאחרון, ואחר כך יפרע האמצעי לראשון, אלא מחשיבים זאת כאילו הלוה האחרון חייב למלוה הראשון, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה ז) לגבי החייב ממון לחבירו ונשבע לשקר שאינו חייב לו, שמשלם קרן וחומש, 'וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ', ולשון 'אשם' האמורה כאן זהו הקרן, ומכך שלא נאמר 'ונתן לאשר הלוהו' אלא 'לאשר אשם לו', יש ללמוד שעליו לשלם למי שהקרן שלו, וזהו המלוה הראשון, שהרי לאחר שישלם הלוה האחרון למלוה שלו, יצטרך המלוה לשלם זאת למלוה שלו, ונמצא כאילו מתחילה הקרן שייכת לראשון, ולכן מוציאים מהאחרון ונותנים לראשון.
שנינו במשנה, 'והמותר, רבי טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן, רבי עקיבא אומר אין מרחמין בדין' כו'. תמהה הגמרא, וְרַבִּי עֲקִיבָא, מַאי אִירְיָא – מדוע הוצרך לומר את דינו לגבי מוֹתָר, שניתן ליורשים, והרי כּוּלְהוּ נַמִּי דְּיוֹרְשִׁין הֲווֹ – כל הממון של ההלואה או הפקדון ניתנים ליורשים לבדם ואין מועילה בזה תפיסת האשה לגביית כתובתה או הבעל חוב לגביית חובו, שהרי התבאר ברישא שלדעת רבי עקיבא נחשב הממון כנמצא ביד היתומים, ואם כן גם תפיסה אינה מועילה בו, ומדוע אמר את דבריו רק לגבי ה'מוֹתָר', שמשמע מכך שלגבי עיקר החיוב הוא סובר שהועילה תפיסת האשה או הבעל חוב. מתרצת הגמרא, אִין הָכֵי נַמִּי – אכן גם לגבי עיקר הממון סובר רבי עקיבא שהוא ניתן ליורשים, וְאַיְּידֵי – ורק אגב כך דְּאָמַר רַבִּי טַרְפוֹן את הדין לגבי 'מוֹתָר', אָמַר אִיהוּ נַמִּי מוֹתָר – אמר גם רבי עקיבא את דבריו לגבי מותר, אך באמת הוא הדין לגבי עיקר חיובם, שאין תפיסה מועילה בו.
שואלת הגמרא, וּלדעת רַבִּי עֲקִיבָא, האם תְּפִיסָה לָא מְהַנְיָא כְּלָל – אינה מועילה כלל, בשום מקרה. משיבה הגמרא, אָמַר רָבָא, אָמַר רַב נַחְמָן, מְהַנְיָא – מועילה תפיסת האשה או הבעל חוב, כְּשֶׁתָּפַס מֵחַיִּים – בחיי האב, שהוא החייב להם, אֲבָל לְאַחַר מִיתָה של האב, לֹא – אין תפיסה מועילה.
פוסק הרי"ף, וַהֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא, שלאחר מיתת האב כל המטלטלין שייכים ליורשים, ואף מה שביד לווים או שומרים, ואף תפיסת בעלי חובות של האב אינה מועילה בזה, דְּקַיְימָא לָן הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא מֵחֲבֵירוֹ – במקום שהוא חולק על תנא יחיד [ולא במקום שרבים חולקים עליו], והרי כאן רק רבי טרפון נחלק עליו. ועוד ראיה לכך שהלכה כמותו במחלוקת זו, וְאַמְרִינָן נַמִּי – ואמרו גם בגמרא בענין זה, דּוּן דַּיָּינֵי כְּרַבִּי טַרְפוֹן – מעשה היה שדנו דיינים ופסקו הלכה כרבי טרפון, וְאַהְדְּרַהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ לְעוּבְדָּא כְּרַבִּי עֲקִיבָא – והחזיר רבי שמעון בן לקיש את דינם, וביטלו, כדין דיינים הטועים בהלכה, ופסק את הדין כרבי עקיבא.
מוסיף הרי"ף ומבאר שזהו רק לדין הגמרא, אֶלָּא מִיהוּ – ואמנם, הָנֵי מִילֵּי – דין זה הוא רק בִּזְמַן הגמרא, דְּמִטַּלְטְלִין שירשו היורשים מאביהם לֹא הֲווֹ מִשְׁתַּעְבְּדֵי – לא היו משועבדים כלל לְבַעַל חוֹב, ולכן גם מטלטלין שביד הלוה או הנפקד לא היו משועבדים, וגם תפיסה לא היתה מועילה בהם, אֲבָל הָאִידְנָא – בזמן הזה, שתיקנו הגאונים דְּמִטַּלְטְלֵי מִשְׁתַּעְבְּדֵי לְבַעַל חוֹב, אם כן גָּבֵי בַּעַל חוֹב מִנַּיְיהוּ דְּיַתְמֵי – גובה הבעל חוב מהיתומים, בֵּין תָּפַס, בֵּין לֹא תָּפַס, כיון שגם אם לא תפס בעצמו, צריכים היורשים לשלם את חוב אביהם אפילו ממטלטלין שהוריש להם.
