הַהוּא גַּבְרָא – מעשה באדם אחד, דְּאַפְקִיד שֶׁבַע מַרְגְּנִיתָא דְּצָיְירָן בִּסְדִינֶא – שהפקיד שבע מרגליות צרורות בסדין, בֵּי [-אצל] רַבִּי מְיָאשָׁא בַּר בְּרֵיהּ [-בן בנו] דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, שָׁכִיב רַבִּי מְיָאשָׁא וְלֹא פָּקִיד – נפטר רבי מיאשא, ולא השאיר צוואה, אֲתָא לְקַמֵּיהּ – בא המפקיד לדין ותבע את יורשיו של רבי מיאשא לפניו דְרַבִּי אַמִי, והיורשים טענו שמא אותן מרגליות של אביהם. אָמַר לֵיהּ רבי אמי, שתי סברות יש להאמין לאותו אדם התובע את המרגליות, חֲדָא – סברא אחת, דְּיָדַעְנָא בֵּיהּ בְּרַבִּי מְיָאשָׁא דְּלֹא אָמִיד – שיודע ומכיר אני את רבי מיאשא, שלא היה עשיר עד כדי כך שיהיו שייכות לו שבע מרגליות, וְעוֹד סברא, הָא יְהִיב סִימָנָא – הרי אותו אדם נותן סימן במרגליות, שהיו צרורות בסדין, ושהיו שבע, ואם אינן שלו מהיכן הוא יודע כיצד היו צרורות. מוסיפה הגמרא, וְלֹא אֲמָרָן – ולא אמרנו דין זה, אֶלָּא בְּאִינִישׁ דְּלֹא רָגִיל דְּעָיֵיל וְנָפִיק – רק באדם שלא היה רגיל להכנס ולצאת בביתו של אותו אדם שמת, אֲבָל רָגִיל דְּעָיֵיל וְנָפִיק – אבל אם היה הוא רגיל להכנס ולצאת בביתו, לֹא – אינו נאמן, גם אם יתן סימן בפקדון, והטעם לכך, אֵימוּר – כיון שאנו אומרים, אִינִישׁ אַחֲרִינָא אַפְקִיד – שמא אדם אחר הפקיד את הפקדון ביד בעל הבית, וּמִחְזָא חֲזָא – ואותו אדם שנכנס ויוצא בבית ראה את הפקדון, ולכן יודע הוא כעת לתת את הסימנים בפקדון.
מעשה נוסף: וְהַהוּא גַּבְרָא נַמִּי דְּאַפְקִיד כָּסָא דְכַסְפָּא בֵּי חַסָּא – וכן אירע מעשה באדם שהפקיד כוס של כסף אצל אדם ששמו חסא, שָׁכִיב חַסָּא וְלֹא פַּקִּיד – נפטר חסא ולא השאיר צוואה, וְאָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן – ובאו היורשים והמפקיד לפני רב נחמן, דָּן לְהוּ כַּהַאי דִּינָא דְּרַבִּי אַמִּי – ודן להם כדינו של רבי אמי לגבי רבי מיאשא, כיון שגם כאן לא היה חסא אמיד בשיעור שיימצא בביתו כוס של כסף, וכן ידע המפקיד לומר סימנים בפקדון.
וְתוּ – ועוד מעשה כעין זה אירע, הַהוּא גַּבְרָא דְּאַפְקִיד מַטְכְּסָא – מעשה באדם שהפקיד בגד של משי בֵּי [-אצל] רַב דִּימִי, אֲחוּהָּ [-אחיו] דְּרַב סַפְרָא, שְׁכִיב רַב דִּימִי וְלָא פַּקִיד – נפטר רב דימי ולא השאיר צוואה, אָתוּ לְקַמֵּיהּ – באו היורשים והמפקיד לדין לפניו דְּרַבִּי אַבָּא, וְדָן לְהוּ כְּרַבִּי אַמִּי וְרַב נַחְמָן, שכיון שלא היה רב דימי עשיר וראוי שיהיה לו בגד זה, ונתן המפקיד סימנים, הוציא מהיורשים ונתן לו.
מבאר הרי"ף מדוע הביאה הגמרא כמה מעשים באותו ענין, לְמֵימַר – באה הגמרא להשמיענו דַּהֲלָכָה רוֹוַחַת הִיא – שהלכה מקובלת וידועה היא, וְלֵית בָּהּ פְּלוּגְּתָא – ואין בה מחלוקת.
הַהוּא דְּאָמַר נִכְסָאֵי לְטוּבְיָה – מעשה באדם שציוה לפני מותו שיינתנו נכסיו לטוביה, ולא פירש איזה טוביה, שְׁכִיב – מת המצווה, ואֲתָא טוּבְיָה – בא אדם ששמו טוביה, לתבוע את הנכסים של המת. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הֲרֵי בָּא טוּבְיָה, ואין אנו צריכים לחשוש שמא היתה כוונתו לטוביה אחר. אָמַר המת בצוואתו שיינתנו נכסיו לְטוּבְיָה, וְאָתָא – ובא תלמיד חכם המכונה 'רַב טוּבְיָה', אין נותנים לו את הנכסים, שהרי לְ'טוּבְיָה' אָמַר, לְ'רַב טוּבְיָה' לֹא אָמַר, ובודאי היתה כוונתו לאדם אחר, שאינו תלמיד חכם, ולכן קראו בשמו ללא תוספת 'רב'. וְאִי אֱינָשׁ דְּגִיס בֵּיהּ הוּא – ואם אותו תלמיד חכם המכונה רב טוביה הוא אדם שהיתה דעתו של המת קרובה אצלו, באופן שדרך לכנותו בשמו, ללא כינוי 'רב', הָא גִּיס בֵּיהּ – הרי כיון שדעתו קרובה אצלו יתכן שכינהו בשם 'טוביה', על אף שהוא תלמיד חכם ורוב בני האדם מכנים אותו 'רב טוביה'.
אָתוּ – אם באו שְׁנֵי בני אדם ששמם טוּבְיָה, וכל אחד טוען שהמת התכוון לצוות לו את נכסיו, והיה אחד מהם שָׁכֵן של המת, וְהשני היה תַּלְמִיד חָכָם, תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֵם, כיון שמסתבר שאדם בשעת מיתתו רוצה לקיים מצוות, והרי אמרו חז"ל שכל הנביאים לא נתנבאו נבואות לטובה אלא למי שמהנה תלמיד חכם מנכסיו. וכן אם היה אחד מהם קָרוֹב, וְהשני היה תַּלְמִיד חָכָם, תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֵם. [אמנם אם ידוע שדעתו היתה קרובה יותר אצל שכנו או קרובו, נותנים לשכן או לקרוב (טור)]. אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, היה אחד מהם שָׁכֵן, וְהשני היה קָרוֹב, ואין ידוע למי מהם התכוון, מַאי – למי יינתנו הנכסים. פושטת הגמרא, תָּא שְׁמַע – בא ושמע ראיה לנידון זה מהפסוק במשלי (כז י) 'טוֹב שָׁכֵן קָרוֹב מֵאָח רָחוֹק', הרי שהשכן עדיף מהקרוב [ו'שכן' האמור כאן היינו כשרגיל עימו במשא ומתן ויש לו שייכות עימו, ולא רק שהוא גר בשכנותו (רא"ש)].
היו שְׁנֵיהֶם שְׁכֵנִים, או שְׁנֵיהֶם קְרוֹבִים, או שְׁנֵיהֶם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, באופן שלא ניתן להכריע למי מהם היתה כוונתו, שׁוּדָא דְּדַיָּינֵי – יעשו הדיינים כפי שנראה להם, ומי שדעתם נוטה שהתכוון המת אליו, נותנים לו.
