מִי שֶׁהָיָה נָשׁוּי שְׁתֵּי נָשִׁים, וּמָכַר אֶת שָׂדֵהוּ המיוחדת לכתובתן, וְכָתְבָה האשה הרִאשׁוֹנָה לַלּוֹקֵחַ, דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי עִמָּךְ, כלומר, לא אתבע ממך שתתן לי את הקרקע לפרוע חוב כתובתי, הדין הוא שהַשְּׁנִיָּה, שלא התחייבה כך ללוקח, לאחר מיתת בעלה מוֹצִיאָה היא את הקרקע מִיַּד הַלּוֹקֵחַ, שהרי הראשונה אינה יכולה לגבות ממנו מחמת התחייבותה, וממילא משועבדת הקרקע לכתובת השניה, וְאמנם, אחרי שגבתה השניה את הקרקע מהלוקח, הָרִאשׁוֹנָה מוציאה אותה מִיַּד הַשְּׁנִיָּה, שהרי לפי האמת הקרקע משועבדת לראשונה לפני השניה, אלא שהראשונה התחייבה שלא תוציאנה מיד הלוקח, אך לא התחייבה שלא תוציאנה מיד מי שיקבלנה ממנו, ולכן יכולה הראשונה להוציא את הקרקע מיד השניה לאחר שקיבלתו מהלוקח, וְאמנם, אחרי שהקרקע ביד הראשונה, והיא הרי התחייבה שלא יהיה לה דין ודברים עם הלוקח, ממילא הַלּוֹקֵחַ יכול לחזור ולהוציא את הקרקע מִיַּד הָרִאשׁוֹנָה, ואינה יכולה למונעו מכך, שהרי התחייבה שלא יהיה לה דין ודברים עמו, ואחרי שהקרקע ביד הלוקח יכולה השניה לגבותה ממנו בכתובתה, והראשונה מוציאה ממנה, וְחוֹזְרוֹת חָלִילָה, עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ פְּשָׁרָה בֵּינֵיהֶם. מוסיפה המשנה, וְכֵן הדין בבַּעַל חוֹב, וְכֵן באִשָּׁה בַּעֲלַת חוֹב, ובגמרא יבוארו מקרים אלו.
גמרא
שנינו במשנה, 'וכתבה ראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך' וכו'. תמהה הגמרא, וְכִי כָּתְבָה לֵיהּ הָכִי מַאי הָוֵי – מה בכך שכתבה כן ללוקח, וְהָתַנְיָא – והרי שנינו בברייתא, שותף הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ, דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי עַל שָׂדֶה זוֹ, שהיתה שייכת להם בשותפות, וְאֵין לִי עֵסֶק בָּהּ, וְיָדִי מְסוּלֶּקֶת הֵימֶנָּה, הרי זה לֹא אָמַר כְּלוּם, כיון שעד עתה היה לו חלק בקרקע, ואין לשון סילוק מועיל על נכסים השייכים לאדם, אלא צריך לשון הקנאה ממש, ואף כאן, כיון שהקרקע משועבדת לכתובתה, כיצד מועיל לה לשון סילוק כדי שלא תוכל להוציא את הקרקע מיד הלוקח. מתרצת הגמרא, הָכָא בְּמַאי עַסְקִינָן משנתנו עוסקת בְּאופן שֶׁקָּנוּ מִיָּדָהּ – שעשתה קנין על סילוק זה.
ממשיכה הגמרא ותמהה, וְכִי קָנוּ מִיָּדָהּ מַאי הָוֵי – מה בכך שעשתה קנין על סילוקה, תֵּימָא – והרי יכולה היא לומר, נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעֲלִי – כיון שראיתי שבעלי רוצה למכור את הקרקע לאותו לוקח, רציתי לעשות לו נחת רוח ולכן אמרתי שאני מסירה את שעבודי מאותה קרקע, אך לא היתה כוונתי באמת למחול על כך, ומוכיחה הגמרא שיכולה האשה לטעון כן, מִי לֹא תְּנָן – וכי לא שנינו כן במשנה (גיטין נה:), לָקַח – קנה האדם קרקע מִן הָאִישׁ, וְחָזַר וְלָקַח את אותה קרקע מִן הָאִשָּׁה, שכתבה לו גם היא שמסכימה היא למכירה זו, מִקְּחוֹ בָּטֵל, אַלְמָא – ומוכח ממשנה זו שיְכוֹלָה הִיא שֶׁתֹּאמַר, נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעֲלִי. וּפָרִיק – ותירץ רַב אַשִׁי, מַתְנִיתִין דְּהָכָא דְּקָתָּנֵי – משנתנו כאן, ששנינו בה שהַלּוֹקֵחַ מוֹצִיא מִיַּד האשה הָרִאשׁוֹנָה, וְלָא מָצִית לְמֵימַר – ואינה יכולה לומר נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעֲלִי, היינו בְּאופן שהיו שְׁנֵי לָקוֹחוֹת שרצו לקנות קרקע זו, והבעל הסכים למכור לשניהם, לְחַד לָא כָּתְבָה לֵיהּ – לאחד מהם לא כתבה האשה שמסתלקת היא משעבודה על אותה קרקע, וּלְחַד כָּתְבָה לֵיהּ – ואילו לשני כתבה האשה שמסתלקת היא משעבודה, דְּאַמְרִינָן לָהּ – שאנו אומרים לאותה אשה, אִם אִיתָא דְּנַחַת רוּחַ עֲבַדְתְּ – אם אכן לא היתה כוונתך להסתלק מהקרקע, אלא אמרת כן רק כדי לעשות נחת רוח לבעלך, מִקַּמָּא אִיבַּעְיָא לָךְ לְמֶעְבַּד – הרי כשבא הלוקח הראשון כבר היית צריכה לומר שאת מסלקת שעבודך, ומדוע אצל הראשון אמרת שאינך מסתלקת, ורק אצל השני הסתלקת, ומוכיחה זאת הגמרא, כִּדְתַנְיָא בברייתא, אם מכר הבעל את הקרקע לשני בני אדם, כָּתְבָה לָרִאשׁוֹן שמסכימה היא למכירה, וְלֹא חָתְמָה לוֹ, וחזרה וכתבה לַשֵּׁנִי, וְחָתְמָה לוֹ, הרי זו אִבְּדָה כְּתוּבָּתָהּ, כיון ששוב אינה יכולה לטעון שהיתה כוונתה רק לעשות נחת רוח לבעלה, וּמַתְנִיתִין דְּקָתָּנֵי – ומה ששנינו במשנה בגיטין, שאם לָקַח מִן הָאִישׁ וְחָזַר וְלָקַח מִן הָאִשָּׁה מִקְּחוֹ בָּטֵל, דְּאַלְמָא – שמוכח מכך שיְכוֹלָה הִיא שֶׁתֹּאמַר נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעֲלִי, בְּחַד לוֹקֵחַ – היינו דוקא כשהיה רק לוקח אחד, דְּלֵיכָּא לְמֵימַר לָהּ הָכֵי – שאי אפשר להוכיח לה שהיתה כוונתה לסילוק ממש. פוסק הרי"ף, וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה, שאם הסכימה למכירת בעלה וסילקה את שעבודה מהקרקע, יכולה היא לטעון שהיתה כוונתה רק לעשות לו נחת רוח, אך אם ללוקח אחד לא הסכימה, וללוקח שני הסכימה, הרי זה ויתור והסתלקות מזכויותיה בקרקע, ואינה יכולה לטעון שהיתה כוונתה לעשות לו נחת רוח.
שנינו במשנה, 'וְכֵן בַּעַל חוֹב, וְכֵן אִשָּׁה בַּעֲלַת חוֹב'. מביאה הגמרא ברייתא המבארת את האופנים שהוזכרו במשנה, תַּנָּא בברייתא, וְכֵן בַּעַל חוֹב וּשְׁנֵי לָקוֹחוֹת, והיינו כששמעון חייב לראובן מאה זוז, ויש לשמעון שתי שדות השוות כל אחת חמישים זוז, ומכר את שתי השדות לשני לקוחות באחריות, וראובן כתב ללוקח השני שאין לו דין ודברים עמו, ולא יתבענו, גובה ראובן את השדה שביד הלוקח הראשון, והלוקח הראשון חוזר על שמעון שישלם לו את הממון ששילם לו על הקרקע, ואם אין לשמעון ממון גובה הלוקח הראשון את הקרקע שביד הלוקח השני, ועתה יכול ראובן לגבות מידו גם קרקע זו, שהרי אינה נמצאת עתה ביד השני, אך כיון שהתחייב לשני שלא יהיה לו דין ודברים עמו על קרקע זו, יכול השני להוציאה מידו, ושוב חוזר הראשון ומוציאה מיד השני, וחוזר חלילה, עד שיעשו פשרה. וְכֵן אִשָּׁה בַּעֲלַת חוֹב וּשְׁנֵי לָקוֹחוֹת, והיינו באופן שהיה הבעל חייב לאשתו דמי כתובתה, והיו לו שתי שדות השוות יחד כדמי כתובתה, ומכר את שתיהן לשני לקוחות, וכתבה לשני שלא יהיה לה דין ודברים עמו על הקרקע, גובה האשה את הקרקע שביד הראשון, והראשון התובע עתה את דמי המכירה מהבעל גובה את הקרקע שביד השני, וכשהקרקע של השני נמצאת ביד הראשון גובה ממנו האשה את הקרקע בכתובתה, ומאחר והקרקע ביד האשה יכול הלוקח השני להוציאה מידו, וחוזר חלילה, עד שיעשו פשרה.
הַדְרָן עֲלָךְ פֶּרֶק מִי שֶׁהָיָה נָשׁוּי
