הגמרא דנה עתה באופן ששלח אדם שליח למכור את קרקעותיו, ושינה השליח בכך שמכר את נכסיו למספר אנשים שונה מכפי שציוהו בעל הקרקעות: פְּשִׁיטָא – דין זה פשוט הוא, שאם אָמַר המשלח לשליח למכור את כל נכסיו לְחַד – לאדם אחד, קְפֵּידָא – בודאי אמר כן בהקפדה, שימכור את כל הנכסים דוקא לאדם אחד, וְאִי זַבִּין לִתְרֵי – ואם מכרם לשני בני אדם, לֹא הָוֵי זְבִינֵיהּ זְבִינֵי – אין מכירתו חלה כלל, כיון שגילה דעתו שאין רצונו שייצאו עליו שטרות רבים. ומסתפקת הגמרא, אָמַר סְתָמָא – אמר המשלח לשליח בסתם שימכור עבורו את נכסיו, ולא אמר לו לכמה בני אדם ימכרם, מַאי – מה הדין באופן כזה, כיצד על השליח לנהוג.
ומביאה בזה הגמרא מחלוקת, רַב הוּנָא אָמַר, כוונת המשלח שימכור דוקא לְאֶחָד, וְלֹא לִשְׁנַיִם, כדי שלא יצאו עליו שטרות רבים, ואם מכר השליח לשני בני אדם, מקחם בטל. ורַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמְרֵי, אין כוונת המשלח שימכור לאחד דוקא, אלא לְאֶחָד, וַאֲפִילּוּ לִשְׁנַיִם. לְאֶחָד, וַאֲפִילּוּ לְמֵאָה. אִקְּלַע – הזדמן רַב נַחְמָן לְסוּרָא, עַל לְגַבֵּיהּ – באו לפניו רַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא, אָמְרֵי לֵיהּ – שאלו אותו, כְּהַאי גַּוְונָא מַאי – באופן כזה, שאמר לו סתם שימכור עבורו קרקעות, האם צריך הוא למוכרם דוקא לאדם אחד. אָמַר לְהוּ – השיב להם רב נחמן, לְאֶחָד וַאֲפִילּוּ לִשְׁנַיִם, וַאֲפִילּוּ לְמֵאָה.
שאלוהו רב חסדא ורבה בר רב הונא, כיון שאתה סובר שבאופן שלא פירש המשלח את דבריו אנו אומרים שסמך דעתו על השליח, שיעשה כדעתו, וְאַף עַל גַּב דְּטָעָה שָׁלִיחַ – האם גם כשטעה השליח ומכר את הנכסים בפחות משוויים יהיה הדין כן, שמעשיו קיימים. השיב להם רב נחמן, הֵיכָא דְּטָעָה שָׁלִיחַ לֹא קָאָמֵינָא – לא אמרתי את דברי באופן שטעה השליח ומכר את הקרקע בפחות משוויה, אלא באופן זה מתבטל המקח. ורק לגבי דבר שאינו טעות ממש, וכגון למכור לכמה בני אדם, הגם שלכתחילה היה בעל הקרקע רוצה שימכור השליח את כל הנכסים לאדם אחד, אם מכר השליח לכמה בני אדם אין זו טעות ממש, ומעשיו קיימים.
המשיכו ושאלוהו, וְהָא מַר הוּא דְּאָמַר שאֵין אוֹנָאָה לְקַרְקָעוֹת, וגם אם היתה טעות במקח אין הוא מתבטל, ואם כן גם באופן שטעה השליח במכירה צריך להיות הדין שהמקח קיים. השיב להם רב נחמן, הָנֵי מִילֵּי – דין זה הוא רק הֵיכָא דְּטָעָה בַּעַל הַבַּיִת עצמו במקח, אֲבָל לגבי שָׁלִיחַ שטעה במכירה, אָמַר לֵיהּ – יכול בעל הקרקע לומר לו, 'לְתַקּוֹנֵי שַׁדַּרְתִּיךְ, וְלָא לְעַוּוֹתֵי' – שלחתיך כדי שתעשה עבורי דבר מתוקן ומועיל, ולא דבר מעוות, וכיון שהיתה טעות במכירה, הרי לענין זה אינו נחשב כשלוחו, ולא חלה המכירה. פוסק הרי"ף, וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה.
משנה
משנתנו עוסקת בדיינים שמכרו מנכסי ירושת המת עבור גביית כתובת האלמנה, וטעו במכירתם. שׁוּם הַדַּיָּינִין, ששמו את הקרקע בשווי מסוים כדי למוכרה לצורך תשלום כתובת האלמנה, שֶׁפָּחֲתוּ אוֹ שֶׁהוֹתִירוּ מהערך האמיתי של הקרקע בשיעור שְׁתוּת, מִכְרָן בָּטֵל. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אִם כֵּן, שכאשר טועים הדיינים מכירתם בטלה, מַה כֹּחַ בֵּית דִּין יָפֶה – במה גדול כח בית דין מכח הדיוט, אלא אף אם טעו הדיינים מכירתם קיימת.
דין נוסף [שבו אין מחלוקת], אֲבָל אִם עָשׂוּ הדיינים אִיגֶּרֶת בִּקּוֹרֶת, כלומר, שהכריזו על מכירת הנכסים, ועל ידי ההכרזה בני אדם מבקרים את הנכסים, אֲפִילּוּ אם מָכְרוּ שָׁוֶה מָנֶה בְּמָאתַיִם, אוֹ שָׁוֶה מָאתַיִם בְּמָנֶה, מִכְרָן קַיָּים.
גמרא
שנינו במשנתנו שאם טעו הדיינים במכירת הנכסים עד שיעור שתות, אין מכרם בטל. ואילו במשנה לעיל התבאר שאם האלמנה מכרה מנכסי הירושה, וטעתה אפילו בכל שהוא, מכרה בטל. דנה עתה הגמרא בדינו של שליח שטעה: אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, שָׁלִיחַ של בית דין או של בעל הנכסים, שטעה במכירתו, כְּמַאן – למי הוא דומה, האם לאלמנה, שאפילו בטעות כל שהיא המקח בטל, או לבית דין, שעד טעות של שתות מכרן קיים.
מביאה הגמרא מחלוקת בדעת רב נחמן בדין זה, אָמַר רָבָא, אָמַר רַב נַחְמָן, דין השָׁלִיחַ כְּדַיָּינִין, שאם טעה בשיעור הפחות משתות, מכרו קיים. ואילו רַב שְׁמוּאֵל בַּר בִּיסְנָא אָמַר בשם רַב נַחְמָן, דין השָׁלִיחַ כְּאַלְמָנָה, שאפילו אם היתה הטעות בכל שהוא, המקח בטל. וְהִילְכְתָא – וההלכה בנידון זה, ששָׁלִיחַ כְּאַלְמָנָה, דְּאִם טָעָה אפילו בְּכָל שֶׁהוּא, מִכְרוֹ בָּטֵל.
