מביאה הגמרא מעשים בענין השמירה על ממון יתומים: רַב כַּהֲנָא, הֲוָה בְּיָדֵיהּ שִׁכְרָא – היה מופקד בידו שיכר דְּרַב מְשַׁרְשִׁיָּא בַּר חַקְלָא, יַתְמָא – שהיה יתום, שַׁהְיֵיהּ עַד רִיגְלָא – השהה רב כהנא את השיכר ונמנע מלמוכרו עד זמן הרגל, אָמַר – הסביר את טעמו, אַף עַל גַּב דַּהֲוָה בֵּיהּ אִיצְצָא – על אף שמחמת ההשהייה עד הרגל יהיה בשיכר טעם הקרוב לחומץ, מכל מקום עדיף הדבר, כיון דמַיְיתֵי זוּזֵי חֲרִיפֵי – בזמן הרגל מביאים הכל מעות מזומנים ואין קונים בהקפה, ועל ידי זה יהיה רווח ליתומים, שיקבלו את ממונם במזומן.
מעשה נוסף: רָבִינָא, הֲוָה בְּיָדֵיהּ חַמְרָא דְּרָבִינָא זוּטָא – היה בידו יין של רבינא הקטן, יַתְמָא בַּר אֲחָתֵיהּ – שהיה יתום, בן אחותו, הֲוָה נַמִּי לְדִידֵיהּ חַמְרָא – והיה גם לרבינא עצמו יין, הֲוָה מַסִּיק לֵיהּ – והיה רבינא נוטל את היין של עצמו לְמוכרו במקום ששמו סִיכְרָא, וקודם שהלך לשם אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב אַשִׁי – בא רבינא לפני רב אשי, אָמַר לֵיהּ – ושאל אותו שאלה זו, מַהוּ לְמִשְׁקְלֵיהּ בַּהֲדֵיהּ – האם אטול עימי למכירה גם את היין של בן אחותי היתום, ופירט לו רבינא את צדדי הספק, נִשְׁקְלֵיהּ – אם אטול אותו עימי, דִּילְמָא מִיתְּנִיס – שמא ייאנס בדרך, כגון שתטבע הספינה בים, ויאבד, נִשְׁבְּקֵיהּ – ואם אניחנו במקומי, דִּילְמָא מַתְקִיף – שמא יחמיץ. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב אשי, זִיל – לך וקח עמך את יינו, לֹא עָדִיף מִדִּידָךְ – אין יין זה עדיף מהיין שלך, וכיון שלגבי היין שלך אתה חושש שמא יחמיץ, ואתה מעדיף ליטלו למקום רחוק ולמוכרו שם, ואינך חושש מסכנות הדרך, הרי לגבי יינם של היתומים עליך לנהוג כן, כדי שלא יחמיץ ויפסידוהו.
הגמרא חוזרת לדון בענין ההכרזה לגבי מכירת נכסי יתומים ונכסי הקדש: תְּנַּן הָתָם – שנינו במשנה שם, בְּמסכת עֶרְכִין (כג.), שׁוּם הַיְתוֹמִים – זמן הכרזת בית דין כאשר הם שָׁמִים את נכסי היתומים למכירה, שְׁלֹשִׁים יוֹם. וְשׁוּם הַהֶקְדֵּשׁ – זמן הכרזת גזבר ההקדש כשהוא שָׁם את נכסי ההקדש למכירה, שִׁשִּׁים יוֹם, וּמַכְרִיזִין על מכירת קרקעות אלו פעמיים בכל יום, בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב. מביא הרי"ף את המשך המשנה שם: הַמַּקְדִּישׁ את כל נְכָסָיו, וְהָיָה עָלָיו כְּתוּבַּת אִשָּׁה, אמנם עדיין לא גירשה ולא התחייב לשלם בפועל את דמי כתובתה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, כְּשֶׁהוּא מְגָרְשָׁהּ, יַדִּירֶנָּה הֲנָאָה – ידור שלא יהנה ממנה לעולם, מחשש שמא כוונתם לעשות קנוניא על ההקדש, שיגרשנה לזמן קצר, ותגבה את כתובתה מנכסי ההקדש [שהרי זמנו של שטר הכתובה שלה קודם לזמן הקדשת הנכסים, וכיון שהשתעבדו לה הנכסים קודם שהקדישם גובה היא מהם, כשם שהיתה גובה מלקוחות שהיו קונים את הנכסים מבעלה], ולאחר שתגבה את כתובתה יחזור וישאנה, ויחלקו בממון. אמנם לאחר שידור שלא יהנה ממנה לעולם, לא יוכל לחזור ולישא אותה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אֵינוֹ צָרִיךְ להדירה הנאה, ואין לחשוש לכך, כיון שהוא סובר שיכול אדם להישאל על הקדשו כדרך שנשאל אדם על נדרו, וממילא אם הוא מתחרט מהנדר אינו צריך לעשות קנוניא כזו, אלא יכול הוא להשאל על הנדר ולבטלו לגמרי. וְכֵן הָיָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אדם הֶעָרֵב לְאִשָּׁה בִּכְתוּבָּתָהּ, שבשעת כתיבת הכתובה על ידי בעלה נעשה הוא ערב, שאם כשתתאלמן או תתגרש לא תקבל את דמי כתובתה מבעלה או מיורשיו, ישלם לה הערב את דמי הכתובה, וְרָצָה בַּעֲלָהּ לְגָרְשָׁהּ, ואין לו ממון לשלם בדמי כתובתה, ורוצה לגבות את הממון מהערב, יַדִּירֶנָּה הֲנָאָה – צריך הבעל לידור שלא יהנה ממנה לעולם, מחשש שֶׁמָּא יַעֲשׂוּ קְנוּנְיָא עַל נְכָסָיו שֶׁל זֶה, שגירשה לזמן קצר, כדי שתגבה את דמי הכתובה מהערב, וְיַחֲזִיר אֶת אִשְׁתּוֹ.
כעת מביא הרי"ף את ביאור הגמרא בערכין, לגבי האמור במשנה שם לגבי שום היתומים וההקדש, 'ומכריזין בבוקר ובערב': מבררת הגמרא, מַאי שְׁנָא – במה שונים זמנים אלו, שהם בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב, שדוקא בהם צריכים להכריז. ומבארת, אָמַר רַב יְהוּדָה, ההכרזה של הערב היא בִּשְׁעַת הַכְנָסַת פּוֹעֲלִים מהשדה לבתיהם, וְההכרזה של הבוקר היא בִשְׁעַת הוֹצָאַת פּוֹעֲלִים מבתיהם לעבודתם בשדה, והתועלת בזמנים אלו, בִּשְׁעַת הוֹצָאַת פּוֹעֲלִים בבוקר, דְּאִי אִיכָּא דְּנִיחָא לֵיהּ לְמִזְבַּן – שאם יש אדם שרצונו לקנות קרקע זו, אָמַר לפועליו, זִילוּ סַיְּירוּ לָהּ נִיהֲלִי – לכו ותסיירו בקרקע במהלך היום, לבודקה עבורי, אם כדאי לי לקנותה. וְכן מכריזים בִשְׁעַת הַכְנָסַת פּוֹעֲלִים בערב, דְּנִידְּכַר דְּאָמַר לְהוּ – כדי שייזכר אותו אדם שאמר לפועליו בבוקר לבדוק את הקרקע, נֵיזִיל וְנִישַׁיְּילִינְהוּ – וילך וישאל אותם על הקרקע, כדי לדעת אם כדאי לו לקנותה.
מסייעת לכך הגמרא מברייתא, תַּנְיָא נַמִּי הֲכִי – שנינו כן אף בברייתא, שׁוּם הַיְתוֹמִין שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְשׁוּם הַהֶקְדֵּשׁ שִׁשִּׁים יוֹם, וּמַכְרִיזִין בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב, בִּשְׁעַת הוֹצָאַת פּוֹעֲלִים וּבִשְׁעַת הַכְנָסַת פּוֹעֲלִים [והיינו כפי שביאר רב יהודה את המשנה], ומוסיפה הברייתא ומבארת את אופן ההכרזה, וְאוֹמֵר המכריז, שָׂדֶה פְּלוֹנִי, בְּסִּימָנֶיהָ וּבְמַצְרָנֶיהָ [-בגבולותיה] כָּךְ הִיא יָפָה – מוציאה היא כמות מסוימת של תבואה בכל שנה, וּבְכָךְ הִיא שׁוּמָה – ובסכום זה שמו אותה בית דין, כָּל הָרוֹצֶה לִיקַּח [-לקנותה], יָבֹא וְיִקַּח, ומפרטים בהכרזה לשם מה היא נמכרת, כגון, עַל מְנָת לִיתֵּן לְאִשָּׁה בִּכְתוּבָּתָהּ, וּכגון על מנת ליתן לבַעַל חוֹב בְּחוֹבו. מבררת הגמרא, לָמָּה לִי לְמֵימַר – לשם מה יש צורך לפרט בשעת ההכרזה שהמכירה נעשית עַל מְנָת לִיתֵּן לְאִשָּׁה בִּכְתוּבָּתָהּ, וְעל מנת ליתן לבַעַל חוֹב בְּחוֹבו. ומבארת, דְּאִיכָּא דְּנִיחָא לֵיהּ – כיון שיש קונה שנח לו יותר בְּקניית קרקע כדי לשלם לאִשָּׁה, וְאִיכָּא דְּנִיחָא לֵיהּ בְּבַעַל חוֹב – ויש מי שנח לו לקנות קרקע כדי לשלם לבעל חוב, ומבארת הגמרא, אִיכָּא דְּנִיחָא לֵיהּ בְּאִשָּׁה – טעמו של מי שמעדיף לשלם לאשה, כיון דְּשָׁקְלָה עַל יָד עַל יָד – שנוטלת היא את הסכום המגיע לה מעט מעט, ואינה תובעת את כל הסכום בבת אחת [שהרי אינה נוטלת סכום זה כדי לסחור בו, אלא לצורך פרנסתה], וְאִיכָּא דְּנִיחָא לֵיהּ בְּבַעַל חוֹב – וטעמו של מי שמעדיף לשלם לבעל חוב, דְּמֵיקֵל בְּזוּזֵי – כיון שמזלזל הוא בטיב המטבעות, כדרך הסוחרים המוכנים לקבל גם מטבעות שבורים וחסרים, ואין דרכם להקפיד בכך, מה שאין כן באשה, הרוצה לקבל מטבעות שלמים ויפים.
שנינו במשנה שהכרזת שום היתומים היא שלשים יום, אָמַר רַב חִסְדָּא, אם בָּא לְהַכְרִיז ימים רְצוּפִין, עליו להכריז שְׁלֹשִׁים, כאמור במשנה, אך אם בא להכריז רק בְּשֵׁנִי וַחֲמִישִׁי, מכריז שִׁשִּׁים יום. וְאַף עַל גַּב דְכִי חֲשִׁיב מַר לְיוֹמֵי דְּהַכְרָזָה לָא הָווּ אֶלָּא תַּמְנֵי סְרֵי יוֹמֵי – והגם שכאשר נחשב את מספר ימי ההכרזה באופן זה, שהם פעמיים בשבוע במשך ששים יום, יהיו אלו רק שמונה עשר ימים, מכל מקום די בכך, דכֵּיוָן דְּמָשְׁכָא מִילְּתָא – מאחר ונמשך הדבר זמן רב, שָׁמְעֵי אִינְשֵׁי – שומעים זאת האנשים ומתפרסם הדבר, ופרסום זה שוה הוא להכרזת שלשים יום רצופים.
