הגמרא מביאה מעשה בענין זה של מכירת נכסי היתומים לצורך גביית כתובה: מָרֵימַר, אַגְבֵּי – הגבה כְּתוּבָּה לְאִשָּׁה גרושה, שמת הבעל לאחר הגירושין, מִנִּכְסֵי דְּיַתְמֵי – מנכסי היתומים. אָמַר לֵיהּ רַב אַשִׁי לְמָרֵימַר, וְהָא – והרי כך אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב אַסִי, אֵין נִזְקָקִין לְנִכְסֵי יְתוֹמִין, אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה רִבִּית אוֹכֶלֶת בָּהֶן, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אוֹ לִשְׁטָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רִבִּית אוֹ לִכְתוּבַּת אִשָּׁה, מִשּׁוּם מְזוֹנֵי – כיון שהיתומים מפסידים בכך שצריכים הם לשלם בינתיים את דמי מזונותיה, וַאֲפִילּוּ רַבִּי יוֹחָנָן, האומר שמוכרים לצורך כתובה, לֹא קָאֲמַר – לא אמר כן אֶלָּא בְּאַלְמָנָה, דְּמַפְסְדָא מְזוֹנֵי – כיון שכל זמן שאינה נוטלת כתובתה גורמת היא הפסד ליתומים בכך שהם צריכים לתת לה דמי מזונותיה, אֲבָל גְּרוּשָׁה, שאין לה מזונות, לֹא – אין מוכרים את נכסי היתומים עבור פרעון כתובתה, וכיון שכאן היתה זו אשה גרושה, לא היה ראוי למכור את נכסי היתומים עבור כתובתה. אָמַר לֵיהּ – השיב לו מרימר, הַהִיא – הלכה זו דְרַבִּי יוֹחָנָן, האומר שמוכרים נכסי יתומים לצורך פרעון כתובה, אין זה מחמת הפסד היתומים שמשלמים דמי מזונות לאלמנה, אלא מִשּׁוּם חִינָּא מַתְּנִינָן לָהּ – אנו שונים שטעמו הוא משום מציאת חן, ומבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ, כְּשֶׁתִּטּוֹל דמי כְּתוּבָּתָהּ, יְהֵא לָהּ חֵן בעיני האנשים מחמת כספה, וְתִנָּשֵׂא, ולכן אין חילוק בין אלמנה לבין גרושה, ולעולם מוכרים מנכסי היתומים לצורך פרעון כתובת אשה.
אָמַר רַב נַחְמָן, מֵרֵישׁ – בתחילה, לֹא הֲוָה מִזְדַּקִּיקְנָא לְנִכְסֵי דְּיַתְמֵי – לא הייתי נזקק לעסוק במכירת נכסי יתומים לצורך פרעון חובות [כטעם שיבואר להלן], כֵּיוָן דְּשָׁמְעֵי לְהָא דְּרַב הוּנָא חֲבֵרִין מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב – אך לאחר ששמעתי את דברי רב הונא חברינו, שאמר דבר זה בשם רב, יַתְמֵי דְּאַכְלֵי דְּלָאו דִּידְהוּ – יתומים האוכלים נכסים שאינם שלהם, כלומר, נכסים המשועבדים לבעלי חובות של אביהם ואינם משלמים להם, נֵיזְלֵי בָּתַר שָׁבְקַיְיהוּ – ילכו אחרי מי שעזבם, כלומר, ימותו גם הם כאביהם, מִכָּאן וְאֵילָךְ מִיזְדַּקִּיקְנָא – מאז והלאה נזקקתי למכור את נכסי היתומים כדי לפרוע את חובותיהם.
מבררת הגמרא, וּמֵעִיקָרָא – ובתחילה, קודם ששמע רב נחמן את דברי רב, מַאי טַעְמָא לֹא – מדוע לא מכר מנכסי היתומים לפרעון חובותיהם. מביאה בזה הגמרא שני טעמים, רַב פָּפָּא אָמַר, טעמו של רב נחמן הוא כיון שפְּרִיעַת בַּעַל חוֹב, מִצְוָה בלבד היא, ואין זה שעבוד ממוני על הנכסים, וְיַתְמֵי לָאו בְּנֵי מִיעֲבַד מִצְוָה נִיהוּ – ויתומים קטנים, שאינם חייבים במצוות, פטורים גם ממצוה זו של פריעת חוב. וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר, אֵימוּר – אנו אומרים, צְרָרֵי אַתְפְּסֵיהּ – שמא התפיס אביהם קודם מותו ממון לבעלי חובותיו או לכתובת אשתו, ונמצא שאין היתומים חייבים עתה דבר, ואם יגבו מהם את החובות, יהיה זה שלא כדין.
מבררת הגמרא, מַאי בֵּינַיְיהוּ – מה החילוק לענין הדין בין שני טעמים אלו. ומבארת, אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ – החילוק ביניהם לענין הדין הוא באופן שֶׁחַיָּיב מוֹדֶה – שהודה הלוה קודם מותו שהוא חייב את הממון שנושים בו ולא פרעו, אִי נַמִּי – וכן באופן דשַׁמְּתֵיהּ – שנידוהו בית דין על כך שאינו פורע את החוב, וּמִית בְּשַׁמְּתֵיהּ – ומת בנידויו, שבשני אופנים אלו ודאי לא התפיס צררי ולא פרע את החוב, ולכן לדעת רב הונא בריה דרב יהושע יגבו מהיתומים. ואילו לדעת רב פפא אף אם ידוע לנו בבירור שלא פרע אביהם את החוב מכל מקום אין גובים מהם, מאחר ואין נכסיהם משועבדים, ורק מצוה היא המוטלת עליהם לפרוע את החוב, וכיון שהם קטנים הפטורים ממצוות, אין גובים מהם בעל כרחם. פוסקת הגמרא: וְהִלְכְתָא – וההלכה היא כְּרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, שבאמת היתומים חייבים בפרעון חובות אביהם, והנכסים שירשו מאביהם משועבדים לפריעת חובות אלו, ולכן אם ידוע בבירור שלא נפרעו החובות, כגון שהודה האב קודם מותו או שנידוהו על כך שאינו פורע ומת בנידויו, גובים את החוב מהיתומים.
מביאה הגמרא טעם נוסף לכך שאין גובים מיתומים את חובות אביהם: רָבָא אָמַר, הטעם שאין גובים מהיתומים הוא מִשּׁוּם שׁוֹבָר, כלומר, חוששים אנו שמא פרע האב את החוב, ונתן לו המלוה שובר המוכיח שהשטר פרוע, ומחמת שאין היתומים בקיאים בעניני אביהם, אינם יודעים היכן נמצא אותו שובר. אָמַר לֵיהּ – הקשה לו רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרָבָא, וּמִי חָיְישַׁת לְשׁוֹבָר – וכי אתה סובר שיש לחשוש לשובר, וְהָתְּנַן – והרי שנינו במשנה לעיל (פרק תשיעי), הַנִּפְרַעַת שֶׁלֹּא בְּפָנָיו – הגובה כתובתה שלא בפני בעלה, לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה, וְאָמַר רַב אָחָא שַׂר הַבִּירָה, מַעֲשֶׂה וּבָא לְפָנָיו רַבִּי יִצְחָק נַפְחָא כששהה רב אחא בְּאַנְטוֹכְיָא, ושאלו האם דין זה נאמר גם בבעל חוב או רק בכתובת אשה, וְאָמַר רב אחא, לֹא שָׁנוּ דין זה, שיכולה האשה לגבות כתובתה שלא בפני בעלה על ידי שבועה, אֶלָּא בכְּתוּבַת אִשָּׁה, מִשּׁוּם חִינָּא – כדי שיהיה חן האנשים בעיני הנשים, ותתרצינה להנשא, כיון שתגבה כתובתה גם שלא בפניו, אֲבָל לגבי בַּעַל חוֹב, שלא שייך טעם זה, לֹא – אין המלוה גובה שלא בפני המלוה כלל, ואפילו בשבועה. וְאילו רָבָא אָמַר בשם רַב נַחְמָן, אֲפִילּוּ בַּעַל חוֹב נַמִּי – גם כן גובה שלא בפני המלוה, בשבועה. ומסיים רב הונא בריה דרב יהושע את קושייתו, וְאִי חָיְישַׁת לְשׁוֹבָר – אם נאמר שיש לחשוש לשובר, כפי שאמרת לגבי הבא לגבות מן היתומים את חוב אביהם, הָתָם נַמִּי נֵיחוּשׁ – גם לגבי בעל חוב הבא לגבות את החוב שלא בפני הלוה, נחשוש שמא יש ללוה שובר, ואם היה בפנינו היה מוציאו, וכיצד ניתן לגבות את החוב שלא בפניו.
אָמַר לֵיהּ – תירץ לו רבא, הָתָם – שם, לגבי בעל חוב שאינו בפנינו, כִּדְאַמְרִינָן טַעֲמָא – הטעם הוא כפי שהתבאר שם, שֶׁלֹּא יְהֵא כָּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹטֵל בהלואה את מָעוֹתָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ, וְהוֹלֵךְ וְיוֹשֵׁב לוֹ בִּמְדִינַת הַיָּם, ולא יוכל המלוה לגבות את חובו שלא בפני הלוה, ומחמת כן לגבי הבא לגבות שלא בפני הלוה אין חוששים לשובר, אלא נשבע המלוה ונוטל, אבל לגבי הבא לגבות מנכסי יתומים, אנו חוששים לשובר, ואין המלוה גובה מנכסי היתומים.
