הרמב"ן מביא סוגיות נוספות בנידון זה, האם ראוי לנדור ולקיים או לא לנדור כלל: גַּרְסִינָן בגמרא בְּפֶרֶק אַרְבָּעָה נְדָרִים (להלן כב.), אָמַר שְׁמוּאֵל, כָּל הַנּוֹדֵר, אַף עַל פִּי שֶׁמְּקַיֵּם את נדרו, נִקְרָא רָשָׁע. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, מַאי קְרָא – מהו הפסוק שממנו יש ללמוד דין זה, שנאמר (דברים כג כג) 'וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹר לֹא יִהְיֶה בְּךָ חֵטְא', וְאַתְיָא – ויש ללמוד את עניינו של פסוק זה בגזירה שוה 'חָדְלָה' 'חָדְלָה', כלומר, בשני פסוקים נאמרה לשון זו, כְּתִיב הָכָא – נאמר כאן, לגבי נדרים, 'וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹר', וּכְתִיב הָתָם – ונאמר שם (איוב ג יז) 'שָׁם רְשָׁעִים חָדְלוּ רֹגֶז', הרי שלשון זו נאמרה לגבי רשעים, ואף הנודר נקרא רשע, אף שהוא מקיים. אָמַר רַב יוֹסֵף, כסיוע לדברי שמואל, אַף אֲנָן נַמִּי תָּנִינָא – אף אנו שנינו כן במשנה, והיינו במשנה של סוגייתנו, שאם אמר הנודר כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים, הרי זה נָדַר בְּנָזִיר וּבְקָרְבָּן וּבִשְׁבוּעָה, כיון שהנודר נקרא רשע.
וְגַרְסִינָן נַמִּי – וכן למדנו בְּפֶרֶק נַעֲרָה המאורסה (להלן עז:), אָמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן, חָזִי מַר הָדֵין מִדְּרַבָּנָן דַּאֲתָא מִמַּעֲרָבָא – יראה אדוני את אותו תלמיד חכם שבא מארץ ישראל, וְאָמַר, אִיזְדְּקִיקוּ לֵיהּ רַבָּנָן – הוזקקו החכמים לִבְרֵיהּ [-לבנו] דְרַב הוּנָא בַּר אָבִין, וְשָׁרוּ לֵיהּ נִדְרֵיהּ – והתירו לו את נדרו, וְאף על פי שהתירוהו לו, אָמְרוּ לֵיהּ החכמים, זִיל וּבָעֵי רַחֲמֵי עַל נַפְשָׁךְ – לך ובקש רחמים על עצמך, דְּחָטִית – כיון שחטאת בכך שנדרת, והיה רבא תמה על כך, דכיון ששמר על נדרו עד אותה שעה שהתירוהו לו, מדוע נקרא הוא חוטא (שטה מקובצת), ומדוע הצריכוהו לבקש רחמים על עצמו. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב נחמן, יָאוּת – יפה אמרו לו, דְּתָנֵי – שהרי כך שנה רַב דִּימִי, אֲחוּהָּ [-אחיו] דְרַב סַפְרָא, כָּל הַנּוֹדֵר, אַף עַל פִּי שֶׁמְּקַיְּימוֹ, נִקְרָא חוֹטֵא. ואָמַר רַב, מַאי קְרָא – מאיזה פסוק ניתן ללמוד דבר זה, שהנודר ומקיים נקרא חוטא, שנאמר (דברים כג כג) 'וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹר לֹא יִהְיֶה בְּךָ חֵטְא', ומשמע מכך, הָא לֹא חָדַלְתָּ – אבל אם לא נמנעת מלנדור, אף על פי שקיימת את נדרך, מכל מקום אִיכָּא – יש בכך חֵטְא.
תַּנְיָא – שנינו בברייתא, לְעוֹלָם אַל תְּהִי רָגִיל בִּנְדָרִים, ואפילו בנדרים שהתירו חכמים [המבוארים להלן בפרק שלישי], כיון שֶׁמתוך שתהא רגיל בנדרים סּוֹפְךָ לִמְעֹל בִּשְׁבוּעוֹת, שהן חמורות יותר, לפי שיש בהן הזכרת שם ה'. ואַל תְּהִי רָגִיל לשהות אֵצֶל עַם הָאָרֶץ, שֶׁסּוֹפְךָ לְהַאֲכִילְךָ טְבָלִים, לפי שסתם עם הארץ חשוד שלא יפריש כראוי תרומות ומעשרות, ומתוך שרגיל אצלו האדם זמן רב, ישכח לאחר זמן לעשר את מאכליו, ויאכל עמו דברים שאינם מעושרים. ואַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה, שֶׁסּוֹפְךָ לָבוֹא לִידֵי נִאוּף.
שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (הלכה א), נאמר בפסוק (משלי כ כה) 'מוֹקֵשׁ אָדָם יָלַע קֹדֶשׁ וְאַחַר נְדָרִים לְבַקֵּר', ולשון 'אחר נדרים' מתפרשת כאילו נאמר 'אִחוּר נְדָרִים', ללמד שאם אִחֵר אָדַם אֶת קיום נִדְרוֹ, פִּנְקָסוֹ הִיא נִפְתַּחַת – בבית דין של מעלה פותחים את הפנקס שמעשיו רשומים בו, ובודקים אם מעשיו הטובים כדאיים להגן עליו מפני העונש הראוי לבא עליו. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁאָמַר 'הֲרֵי עָלַי עוֹלָה', וְשָׁהָה [-התעכב מ]לְהַבִיאָהּ, וְשָׁקְעָה סְפִינָתוֹ בַּיָּם.
משנה
משנתנו ממשיכה להביא לשונות שונים של נדרים, ומבררת את הדין בכל אחד מהם. ויש להקדים, שהנודר נדר לאסור דבר על עצמו צריך 'להתפיסו', כלומר לומר שיהא דבר זה כמו דבר פלוני, שנאסר על ידי אדם [והוא מכונה 'דבר הנדור'], ולא שיאמר שיהא זה כדבר פלוני, האסור מצד עצמו [והוא המכונה 'דבר האסור'], ולכן הנודר שיהא דבר מסוים אסור עליו כקרבן, חלו דבריו, כיון שגם הקרבן עצמו נאסר על ידי שאדם הקדישו. אבל אם אמר שיהא דבר מסוים אסור עליו כבשר חזיר, לא חל נדרו: הָאוֹמֵר 'לַחֻלִּין שֶׁאוֹכַל לְךָ', ומשמעות דבריו היא כאילו אמר לא חולין יהיה מה שאוכל לך, אלא יהיה קדוש, או שאמר לֹא כָּשֵׁר יהיה מה שאוכל לך, אלא פסול, ומפרשים שכוונתו לפסולי המוקדשים, והיינו קרבנות פסולים, שהם דבר הנדור, וְכן אם אמר לֹא דְכֵי – לא טהור יהא מה שאוכל לך, אלא טמא, ומפרשים שכוונתו לקדש שנטמא, שהוא אסור באכילה. וכן אם אמר טָהוֹר יהא מה שאוכל לך, והיינו קרבן טהור האסור באכילה, וְכן טָמֵא יהא מה שאוכל לך, והיינו קדש שנטמא, נוֹתָר, וּפִגּוּל, שהם איסורים ששייכים רק בקרבן, שהוא דבר הנדור, שאיסורו חל על ידי אדם, בכל אלו חל נדרו, והרי הוא אָסוּר לאכול משל חבירו.
אבל אם אמר לחבירו שיהיו מאכליו אסורים עליו כְּאִמְרָא – ככבש, ואנו מפרשים שכוונתו לכבש של קרבן התמיד, ולא לכבש של חולין, כְּדִּירִים של בהמות, והיינו כבהמות קדושות לקרבן הנמצאות בדיר, כְּעֵצִים, והיינו כעצי המערכה, כְּאִשִּׁים, והיינו כאברי קרבן העולה שהם כלילי לאישים, כַּמִּזְבֵּחַ, והיינו כקרבנות הקרבים על גבי המזבח, כַּהֵיכָל, והיינו כקטורת המוקטרת בהיכל, כִּירוּשָׁלַיִם, והיינו כקרבנות שלמים הנאכלים בכל ירושלים, נָדַר בְּאֶחָד מִכָּל מְשַׁמְּשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִזְכִּיר לשון קָרְבָּן, הֲרֵי זֶה נָדַר בְּקָרְבָּן. והטעם בכל הדברים הללו, כיון שכלל הוא בידינו שסתם נדרים להחמיר, ולכן מפרשים את דבריו באופן שיחול נדרו. אמנם אם הוא עצמו אומר שהתכוון לדבר אחר, שאינו דבר הנדור, ואין נדרו חל, נאמן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אף שאם אמר לשון 'כירושלים' חל נדרו, וכדברי תנא קמא, הָאוֹמֵר לשון 'יְרוּשָׁלַיִם' לבדה, ללא כ"ף הדמיון, לֹא אָמַר כְּלוּם.
