שנינו במשנה בכלל נדרי הבאי, 'קונם אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים', וכיון שאי אפשר לראות בבת אחת שש מאות אלף אנשים, ודאי היתה כוונתו לגוזמא בעלמא. אָמַר לֵיהּ – הקשה לו רָבִינָא לְרַב אַשִּׁי, מדוע אנו אומרים בודאות שזהו נדר הבאי, וְדִילְמָא הַאי גַבְרָא קִנָּא דְשׁוּמְשְׁמָנֵי חֲזָא – שמא אדם זה ראה קן של נמלים, וְאַסִּיק לְהוֹן שְׁמָא – וכינה אותם בשם 'עוֹלֵי מִצְרַיִם', וְשַׁפִּיר לְהוּ קָא מִשְׁתְּבַע – ושבועה גמורה נשבע, שהרי ניתן לראות שש מאות אלף נמלים בבת אחת, וְאַמַּאי קָרֵית לְהוּ הֲבָאי – ומדוע אנו אומרים שזהו נדר הבאי. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבינא, כִּי מִשְׁתַּבַּע – כאשר נשבע האדם את שבועתו, אַדַּעְתָּא דִּידָן קָא מִשְׁתַּבַּע – הרי הוא נשבע על דעתינו, כלומר, על דעת והבנת השומעים אותו, וַאֲנָן – ואנו, השומעים שהוא אומר 'כעולי מצרים', לֹא מַסְּקִינָן אַדַּעְתִּין שׁוּמְשְׁמָנֵי – איננו מעלים בדעתינו שכוונתו לנמלים.
תמהה על כך הגמרא, וְעַל דַּעְתָּא דְּנַפְשֵׁיהּ לֹא עֲבִיד דְּמִשְׁתְּבַע – וכי אין אדם עשוי להשבע על דעת עצמו ולפי כוונתו, אף שאין זו כוונת והבנת השומעים אותו, [וְהָתַנְיָא] – והרי כך שנינו בברייתא, וְכֵן מָצִינוּ בְּמֹשֶׁה שֶׁהִשְׁבִּיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבוֹת מוֹאָב לשמור את התורה והמצוות, שאָמַר לָהֶם, הֲווּ יוֹדְעִין, שֶׁלֹּא עַל מַה שֶּׁבִּלְבַבְכֶם אֲנִי מַשְׁבִּיעַ אֶתְכֶם – לא לפי כוונת והבנת ליבכם תחול עליכם השבועה, אֶלָּא עַל דַּעְתִּי וְעַל דַּעַת הַמָּקוֹם – לפי כוונתי ולפי כוונת הקדוש ברוך הוא, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כט יג) 'וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כּוֹרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת', ללמד שכך אָמַר לְהוֹן [-להם] מֹשֶׁה, דַּעֲבִידְתוּן מִילֵּי – שמא תעשו איזה דבר הערמה, ותאמרו שעל דעת כן נשבעתם, וְקָאֲמַר לְהוֹן – ולכן אמר להם בפירוש, עַל דַּעְתִּי אתם נשבעים, לְאַפּוֹקֵי – למעט, דְּאִי אַסִּיקוּ לֵיהּ שְׁמָא לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים – שאם יקראו לעבודה זרה בשם אֱלוֹהַּ, לא יועיל להם הדבר, מִכְּלָל – ועל כל פנים מוכח מכך, דְּאִיתָא דְּמִשְׁתְּבַע [אַדַעְתָּא דְ]נַפְשֵׁיהּ – שאם לא היה משה רבינו מַתְּנֵה עמהם בפירוש שתהיה השבועה על דעתו, יכול האדם להשבע על דעת עצמו. דוחה הגמרא, לֹא – אין הדבר כן, ואין אדם יכול להשבע על דעת עצמו, אלא כאן יכלו האנשים לטעון שעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אִיקְּרֵי – גם כן קרויה אֱלוֹהַּ, שנאמר (שמות יב יב) 'וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים'. וּמַקְּשִׁינַן – חזרה הגמרא והקשתה, וְלֵימָא – אם כן היה למשה רבינו לומר להם בפירוש שלא יעבדו עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וְישמרו את כל התוֹרָה כֻּלָּהּ, אִי נַמֵּי – או שהיה משה רבינו אומר להם שישמרו שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִצְווֹת, ובכללם שלא לעבוד אלהים אחרים, ומדוע הוצרך להשביעם על דעתו. מתרצת הגמרא, אֶלָּא, משה רבינו, מִילְּתָא דְּלֹא טְרִיחָא נָקַט – השביעם באופן שאין בו טירחא, והיינו שהשביעם על דעתו ועל דעת ה', והכל יודעים שבכלל שבועה זו שלא לעבוד עבודה זרה.
נֻסְחָא אַחֲרִינָא – נוסח אחר לשאלת הגמרא בִּשְׁבוּעוֹת (כט.), וְלִיטְעֲמֵיךְ – לדבריך, שהוצרך משה רבינו להשביעם על דעתו כדי שלא יערימו לפרש את שבועתם באופן אחר, לֵימָא לְהוּ – הרי היה די בכך שיאמר להם 'עַל דַּעְתִּי', אך 'עַל דַּעַת הַמָּקוֹם' לָמָּה לִי – לשם מה הוצרך להשביעם על דעתו של הקדוש ברוך הוא. אֶלָּא טעמו היה כִּי הֵיכֵי דְּלֹא תֶּיהֱוֵי הֲפָרָה לִשְׁבוּעֲתַיְיהוּ – כדי שלא יוכלו להפר את שבועתם, כי הרי נדר או שבועה שנעשו על דעת רבים, אין להם הפרה [אף שבדרך כלל שבועה 'על דעת רבים' היינו לכל הפחות על דעת שלשה בני אדם, כיון שכאן היתה השבועה על דעת הקדוש ברוך הוא, הרי היא נחשבת כשבועה על דעת רבים (תוספות)].
משנה
משנתנו מבארת את הנדר השלישי המנוי בראש הפרק, מכלל ארבעת הנדרים שהתירו חכמים: נִדְרֵי שְׁגָגוֹת, אָמַר האדם קוֹנָם [-ייאסרו עלי פירות העולם] אִם אָכַלְתִּי, וְאִם שָׁתִיתִי, כיון שהיה סבור באמת שלא אכל ולא שתה, וּלאחר שנדר כך נִזְכַּר שֶׁאָכַל וְשָׁתָה, או שאמר קונם שֶׁאֲנִי אוֹכֵל וְשֶׁאֲנִי שׁוֹתֶה, כלומר, שאם יאכל או ישתה ייאסרו עליו פירות העולם, וְשָׁכַח את נדרו, וְאָכַל וְשָׁתָה, וכן אם אָמַר קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי, כיון שֶׁגָּנְבָה אֶת כִּיסִי [-ארנקי] וְשֶׁהִכְּתָה אֶת בְּנִי, וּלאחר שנדר כך נוֹדַע שֶׁלֹּא הִכַּתָּוֹ, וכן נוֹדַע שֶׁלֹּא גָּנְבָה את כיסו, בכל האופנים הללו כיון שהיה הנדר מחמת טעות, אינו חל כלל.
רָאָה אוֹתָן בעל הפרדס אוֹכְלִין תְּאֵנִים מעציו, וְאָמַר הֲרֵי הם עֲלֵיכֶם אסורים כקָרְבָּן, וְנִמְצְאוּ בכלל אותם אנשים גם אָבִיו וְאֶחָיו, שבודאי אינו מקפיד על כך שיאכלו מתאניו, וְהָיוּ עִמָּהֶן גם בני אדם אֲחֵרִים, שעליהם הקפיד שלא יאכלו, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, הֵן – אביו ואחיו מֻתָּרִים, וּמַה [-אותם אנשים] שֶׁעִמָּהֶם אֲסוּרִים. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵלּוּ וְאֵלּוּ מֻתָּרִין, ובגמרא תבואר מחלוקתם.
גמרא
התבארו במשנתנו דיני נדרי שגגות, שהם מותרים. תַּנָּא – שנינו בברייתא, כְּשֵׁם שֶׁנִּדְרֵי שְׁגָגוֹת מֻתָּרִים, כָּךְ שְׁבוּעוֹת שְׁגָגוֹת מֻתָּרוֹת. מבררת הגמרא, הֵיכִי דָּמֵי – באיזה אופן נחשבות השבועות כשְׁבוּעוֹת שְׁגָגוֹת, ומבארת, כְּגוֹן מעשה שהיה עם רַב כַּהֲנָא וְרַב אַסִי, שנחלקו בענין מסוים כיצד הורה בו רב, הָדֵין אָמַר שְׁבוּעֲתָא דְּהָכִי אָמַר רַב – ואחד מהם אמר שבועה שכך אמר רב, וְהָדֵין אָמַר שְׁבוּעֲתָא דְּהָכִי אָמַר רַב – וחבירו גם כן אמר שבועה שכך אמר רב, ואף על פי שאחד מהם ודאי טעה בדברי רב, שניהם פטורים, וְכָל חַד וְחַד אַדַּעְתָּא דְּנַפְשֵׁיהּ שַׁפִּיר קָא מִשְׁתְּבַּע – וכל אחד מהם לפי דעת עצמו חשב שהוא נשבע על האמת, ולכן נחשבות הן כשבועות שגגות, וְאִי תָּלִינְהוּ לְפֵירוֹת עוֹלָם בְּהַךְ שְׁבוּעָה – ואם תלו את פירות העולם בשבועה זו, שנשבעו שאם אין האמת כדבריהם ייאסר עליהם לאכול את פירות העולם, לֹא מִיתַּסְרָן – אינם נאסרים, כיון שאין שבועה זו חלה.
