משנה
במשנה הקודמת התבאר דין 'נדרי אונסין' שבהם היה האדם אנוס לעבור על נדרו, משנתנו מבארת את הדין באופן שהיה האדם אנוס על אמירת הנדר עצמו: נוֹדְרִין לֶהָרָגִין וְלֶחָרָמִין וְלַמּוֹכְסִין – אדם שבא עליו ליסטים להורגו אם לא יתן לו את תבואתו, או שבאו עליו ליסטים המחרימים ממון אף שאינם הורגים נפשות, או אפילו אם בא מוכס לקחת מס שלא כדין, ורוצים ליטול את תבואתו, רשאי האדם לידור שֶׁאותה תבואה הִיא תְּרוּמָה, ועל ידי זה יימנעו מליטלה, אַף עַל פִּי שֶׁלפי האמת אֵינָהּ תְּרוּמָה, וכן מותר לידור שֶׁהֵן שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ, ובגמרא יבואר כיצד הוא נודר באופן המותר.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, בַּכֹּל נוֹדְרִין – בכל לשונות הנדר מותר לידור להם, בין נדר של קדשי מזבח [שאומר ייאסרו עלי פירות העולם כקרבנות אם אין תבואה זו תרומה, או של בית המלך], ובין בקדשי בדק הבית, חוּץ מִבִּשְׁבוּעָה, שכיון שהיא חמורה ביותר, שהרי נאמר בה (שמות כ ז) 'כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא', אסור להשבע על דברים אלו. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַף בִּשְׁבוּעָה – מותר אף להשבע להם על כך [והיינו באופן שיבואר בגמרא, שאין זו שבועת שקר ממש].
מחלוקת נוספת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כאשר בא הליסטים או המוכס ליטול את תבואתו, והאדם אומר לו שהתבואה של תרומה או של בית המלך, לֹא יִפְתַּח לוֹ בְּנֶדֶר – לא יציע לו האדם מעצמו שידור לו, אלא רק אם אותו ליסטים או מוכס אומר לו שידור כדי שיאמין לו, מותר לו לידור. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַף יִפְתַּח לוֹ – רשאי האדם להציע לו מעצמו שידור.
מחלוקת נוספת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, בַּמֶּה שֶׁהוּא מַדִּירוֹ – מותר לאדם לידור רק על הדבר שתובע ממנו הליסטים שידור, ואין לו להוסיף דברים אחרים, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, רשאי לידור אַף בְּמַה שֶׁאֵינוֹ מַדִּירוֹ. ומביאה המשנה דוגמא למחלוקת זו: כֵּיצַד, אָמְרוּ לוֹ הליסטים, אֱמֹר 'קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי' אם אין תבואה זו של תרומה או של בית המלך, וְאָמַר 'קוֹנָם אִשְׁתִּי וּבָנַי נֶהֱנִין לִי', ונמצא שהוסיף להדיר את בניו, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אִשְׁתּוֹ מֻתֶּרֶת, כיון שנדר בהיתר על פי דברי הליסטים, וּבָנָיו אֲסוּרִין, כיון שאת הנדר עליהם הוסיף מדעתו. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵלּוּ וָאֵלּוּ [-אשתו ובניו] מֻתָּרִין.
גמרא
שנינו במשנה, 'נודרין להרגין ולחרמין וְלַמּוֹכְסִין' וכו', ומשמע שמותר לשקר למוכסי המלך, ואף לידור לשקר כדי למנוע מהם ליטול את המכס, ותמהה הגמרא על דין זה, וְהָאֲמַר שְׁמוּאֵל, דִּינָא דְּמַלְכוּתָא דִּינָא – דין המלכות דין גמור הוא, וחייב האדם לקיימו, וכיצד הותר להבריח את המכס ולידור על כך. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב חִינְנָא, אָמַר רַב כַּהֲנָא, אָמַר שְׁמוּאֵל, משנתנו עוסקת בְּמוֹכֵס שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָּה – מוכס הנוטל ממון כרצונו, וכיון שאפילו לפי חוקי המלכות יש רשות למלך ליטול רק דברים מסוימים וידועים, נמצא שאין זה 'דינא דמלכותא', אלא גזילה, ולכן מותר להבריח ממנו את המכס, ואף לידור על כך. תירוץ נוסף, דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי אָמְרֵי – בבית מדרשו של רבי ינאי אמרו, שמשנתנו עוסקת בְּמוֹכֵס הָעוֹמֵד מֵאֵלָיו, שלא התמנה על ידי המלך, אלא נוטל הוא מכס על דעת עצמו ולצורך עצמו, ומוכס כזה גזלן הוא, ומותר להבריח ממנו את המכס ולידור לו, וְדין זה אִיתָא – מובא בַּהֲלָכוֹת של הרי"ף במסכת בבא קמא בְּפֶרֶק הַגּוֹזֵל (סימן ר"נ).
שנינו במשנה, 'נודרים להרגין לחרמין ולמוכסין כו' שֶׁהֵן שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ'. מבררת הגמרא, הֵיכִי נָדַר – באיזה אופן הוא נודר, שלא יהא נדרו שקר גמור. ומבארת, אָמַר רַב עַמְרָם, אָמַר רַב, בְּאוֹמֵר, יֵאָסְרוּ פֵּירוֹת הָעוֹלָם עָלַי אִם דברים אלו אֵינָם שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ.
תמהה הגמרא, כֵּיוָן דְּאָמַר 'יֵאָסְרוּ', אִיתַּסְּרוּ עֲלֵיהּ כָּל פֵּירֵי עָלְמָא – הרי נאסרו עליו כל פירות העולם, כדבריו, ואף שעושה כן בעל כרחו, כיד להציל את ממונו, הרי אין בזה חשש סכנת נפשות, ואם כן אינו נחשב ממש כאנוס, ואם כן צריך הנדר לחול עליו, ועליו לקיימו. מתרצת הגמרא, בְּאוֹמֵר שייאסרו עליו פירות העולם רק 'הַיּוֹם'. תמהה הגמרא, אִי דְּאָמַר 'הַיּוֹם', לֹא מְקַבֵּל מִינֵּיהּ הַמּוֹכֵס – הרי ודאי לא יקבל המוכס את נדרו כראיה לאמיתות דבריו, שהרי אין כל קושי בהימנעות מלאכול יום אחד את פירות העולם. מתרצת הגמרא, בְּאוֹמֵר בְּלִבּוֹ שייאסרו הפירות רק הַיּוֹם, וּמוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו סְתָם – אומר בפיו שייאסרו עליו כל הפירות בסתם, ואינו מפרש שיהיה איסור זה רק היום, ובליבו חושב שיהא האיסור רק היום. וְאַף עַל גַּב דִּסְבִירָא לָן – ועל אף שאנו סוברים בדרך כלל שדְּבָרִים שֶׁבְּלֵב אֵינָן דְּבָרִים, ואין אדם יכול להוסיף או לבטל במחשבתו את מה שהוא אומר בפירוש בפיו, מכל מקום לְגַבֵּי אֳנָסִין – במקרה זה שהוא אנוס לידור מחמת חשש הפסד ממונו, אִי אֶפְשָׁר דְּלָא עָקַר לֵיהּ לְנִדְרֵיהּ – אין ספק בכך שעקר בליבו את עיקר הנדר, ובודאי חשב שיחול הנדר רק ליום זה, והרי אלו דברים שבליבו ובלב כל אדם, ובאופן זה מועילה מחשבתו לפרש את הנדר שנדר בפיו, והרי זה כאילו שמענו מפיו בפירוש שיהא הנדר רק לאותו היום.
שנינו במשנה שיכול האדם לידור על הפירות 'שהן של בית המלך'. ואמרו ביְרוּשַׁלְמִי (פ"ג ה"ד), תָּנֵי – שנינו בברייתא, תּוֹלִין בְּעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים – רשאי האדם לומר ולידור שפירות אלו שייכים לגוי מסוים, שאין המוכסין נוטלים את ממונו, וּבְמַלְכוּת – וכן רשאי לומר שהפירות שייכים לבית המלך, אֲבָל לֹא בְּיִשְׂרָאֵל – אך אין לומר שפירות אלו שייכים לישראל עשיר, שאין המוכסים נוטלים ממנו ממון, כיון שֶׁבַּעֲלֵי זְרוֹעַ [-עשירים ותקיפים] מְצוּיִין לִיפֹּל ולרדת מנכסיהם, דְּלֹא יִפֹּל וִיגַלְגֵּל עִלַּוֵּי קַדְמוּתָא – וחוששים אנו שמא לאחר זמן ירד אותו עשיר מנכסיו, והמוכס יגלגל עליו ויתבע ממנו גם את המכס של אותם פירות של אדם זה, שאמר לו שהפירות שייכים לאותו ישראל עשיר, ויגרום לו בכך נזק נוסף.
