משנה
פרק זה עוסק בדיני אדם שנאסרה עליו הנאת חבירו בנדר, והמשנה הראשונה מבררת את החילוק בין נדר האוסר עליו את כל הנאות חבירו, לבין נדר האוסר עליו רק הנאת מאכל: אֵין חילוק לענין הדין, בֵּין הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ, שאסר על עצמו את הנאת חבירו לגמרי, לכל דבר וענין, לְבין המֻדָּר הֵימֶנּוּ מַאֲכָל – לבין מי שאסר על עצמו רק הנאה המביאה לידי מאכל, אֶלָּא דְּרִיסַת הָרֶגֶל – כניסה ברגליו לחצר חבירו, שהמודר הנאה מחבירו אינו רשאי להכנס ברגליו לחצר חבירו, ואילו המודר ממנו הנאה של מאכל מותר, כיון שאין זו הנאה שיש בה שוה פרוטה, וממילא אין היא עשויה להביא לידי מאכל, וְכֵלִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין בָהֶם אוֹכֶל נֶפֶשׁ, והיינו במקום שאין דרך להשכיר כלים כאלו, והמודר הנאה מחבירו אסור לו ליטול ממנו בהשאלה כלים אלו, כיון שיש לו הנאה מהם, ונמצא שנהנה מחבירו, אבל המודר ממנו רק הנאה המביאה לידי מאכל, רשאי לשאול ממנו כלים כאלו, כיון שאינם מיועדים להכנת מאכלים, ונמצא שאין זו הנאה המביאה לידי מאכל, וגם אין דרך להשכירם, ונמצא שלא הרויח בכך שוה פרוטה. אבל בשאר ההנאות, שיש בהם שוה פרוטה, גם אם אין הם ממש הנאות המביאות לידי מאכל, לא רק המודר הנאה מחבירו אסור בהם, אלא גם המודר ממנו הנאת מאכל, כיון שבאותה פרוטה שהרויח וחסך בכך שקיבל את ההנאה מחבירו בחינם, יכול הוא לקנות לעצמו דבר מאכל, ונמצא שכל הנאה שיש בה שוה פרוטה נחשבת כהנאה המביאה לידי מאכל.
הַמֻּדָּר הנאת מַאֲכָל מֵחֲבֵרוֹ, לֹא יַשְׁאִילֶנּוּ נַפָּה, וּכְבָרָה [-מסננת בעלת נקבים גדולים], וְרֵיחַיִם, וְתַנּוּר, וגם במקום שאין דרך להשכיר כלים אלו, ונמצא שבכך שהשאילם לו לא הרויח ממון, מכל מקום כיון שבכלים אלו מכינים מאכלים, הרי זו הנאה המביאה לידי מאכל, האסורה עליו. אֲבָל מַשְׁאִיל לוֹ חָלוּק, וְטַלִּית, וְטַבַּעַת וּנְזָמִים, וְכן כָל דָּבָר שֶׁאֵין עוֹשִׂין בּוֹ אוֹכֶל נֶפֶשׁ, במקום שאין דרך ליטול על כך ממון, כיון שאין זו הנאה המביאה לידי מאכל. אבל במָקוֹם שֶׁמַּשְׂכִּירִין כְּיוֹצֵא בָּהֶם, ואין דרך להשאילם בחינם, אָסוּר למודר מאכל מחבירו ליטלם בחינם, כיון שעל ידי זה שהוא שואל מחבירו את הדבר במקום לשוכרו הוא חוסך ממון, ובאותו ממון יכול הוא לקנות מאכלים, ונמצא שנהנה מחבירו הנאה המביאה לידי מאכל.
גמרא
שנינו במשנה, 'אין בין המודר הנאה מחבירו למודר ממנו מאכל, אלא דריסת הרגל' וכו'. ומבארת הגמרא, אוֹקְמָא – העמיד רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה לְמַתְנִיתִין, האומרת שהמודר הנאה מחבירו אסור אפילו בדריסת הרגל בחצירו, אף על פי שזהו דבר שאין דרך בני אדם להקפיד עליו כלל, כְּשיטת רַבִּי אֶלְעָזָר, דְּתַנְיָא – שכך שנינו בברייתא, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אֲפִילּוּ וִתּוּר – אפילו דבר שדרך האדם לוותר עליו לחבירו, ואינו מקפיד עליו כלל, ואינו מתכוון לֵהָנוֹת את חברו, מכל מקום אָסוּר הוא בְּמֻדָּר הֲנָאָה, וּמִשּׁוּם הָכֵי – ומחמת כן אָסוּר המודר בִּדְרִיסַת הָרֶגֶל בחצר המדיר, אַף עַל גַּב דְּלָא קַפְּדֵי אִינְשֵׁי – אף שאין דרך בני אדם להקפיד על העובר בחצרם, וְכן אָסוּר הוא בְּשאילת כֵלִים מחבירו, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַשְׂכִּירִין כְּיוֹצֵא בָּהֶן, ואין בכך רווח ממון, מכל מקום כיון שיש לו בכך הנאה, הדבר אסור.
מברר הרמב"ן את ההלכה בנידון זה: וְכֵיוָן דְּסָתַם לָן תַּנָּא – שנקט התנא של משנתנו את ההלכה בסתמה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר, הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ – הלכה כמותו, דְּקַיְימָא לָן – כיון שמקובל בידינו כלל זה, שהֲלָכָה כִּסְתָם מִשְׁנָה. וְעוֹד, דְּסוּגְיָין – שהרי סוגיית הגמרא להלן בְּפרק הַשּׁוּתָּפִין שֶׁנָּדְרוּ (מח:), כְּרַבִּי אֶלְעָזָר אָתְיָא – הולכת היא בשיטת רבי אלעזר, שאף ויתור אסור במודר הנאה, והרי זו ראיה שסברה שם הגמרא שהלכה כמותו.
שנינו במשנה, הַמֻּדָּר (הנאה) [מַאֲכָל מֵחֲבֵרוֹ, לֹא יַשְׁאִילֶנּוּ נַפָּה וְכוּ']. תמהה על כך הגמרא, וְהָא מִן מַאֲכָל נָדַר – והרי משמעות נדרו היא שאסר על עצמו הנאה של מאכל ממש, שלא יטול מחבירו, ואילו כלים אלו אינם מאכלים, אלא רק מסייעים לו להכין את מאכליו שלו. מתרצת הגמרא, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, משנתנו עוסקת באופן דְּאָמַר, הֲנָאַת מַאֲכָלְךָ עָלַי, ומכך שלא אמר 'קונם מאכלך עלי', אלא הוסיף לשון 'הנאה', משמע שכוונתו לאסור על עצמו כל הנאה המביאה לידי מאכל.
ממשיכה הגמרא ומקשה, אֵימָא – שמא נאמר שהיתה כוונתו כפשוטה, שלא להנות ממאכלו של חבירו אפילו הנאה שאינה בדרך אכילה, וכגון, שֶׁלֹּא יִלְעוֹס חבירו חִטִּין, וְיִתֵּן עַל מַכָּתוֹ בדרך רפואה, שנמצא שנהנה ממאכל שאכל חבירו. מתרצת הגמרא, אָמַר רַבָּה, משנתנו עוסקת בְּאדם האוֹמֵר, הֲנָאָה הַמְבִיאָה לִידֵי מַאֲכָל עָלַי, והנאות אלו של השימוש בכלים שעושים בהם אוכל נפש, הן הנאות המביאות את המודר לידי הנאת מאכל.
אָמַר רַב פָּפָּא, השואל מחבירו שַׂק כדי לְהָבִיא בו פֵּירוֹת, וְכן השואל ממנו חֲמוֹר, כדי לְהָבִיא עָלָיו פֵּירוֹת, וַאֲפִילּוּ צַנָּא בְּעָלְמָא – ואפילו אם שואל ממנו סל סתם, כדי להביא בו פירות, הֲנָאָה הַמְבִיאָה לִידֵי מַאֲכָל הִיא, ואף על פי שדברים אלו אינם מכשירים את הפירות עצמם לאכילה, אלא רק מקרבים הם את הפירות אל האדם ממקומם הרחוק למקומו של האדם, הרי הנאות אלו נחשבות כמביאות לידי מאכל, ואסורות על המודר מחבירו הנאה המביאה לידי מאכל.
בָּעֵי [-הסתפק] רַב פָּפָּא, השואל מחבירו סוּס לִרְכֹּב עָלָיו לבית המשתה, וְטַבַּעַת לֵרָאוֹת בָּהּ – או ששואל ממנו טבעת כדי להראות בבית המשתה כאדם חשוב, ועל ידי זה יתנו לו מנה יפה של מאכל, או מִיפְסַק וּמֵיזַל בְּאַרְעֵיהּ – לקצר את דרכו ולהלך דרך חצר חבירו כדי להגיע במהירות לבית המשתה, מַאי – מה דינו, האם כיון שעל ידי דברים אלו יש לו הנאת מאכל, הרי הן נחשבות כהנאות המביאות לידי מאכל, האסורות על המודר, או שדוקא בדברים כמו שק וחמור, שעושה מעשה בגוף הפירות, להביאם ממקום רחוק, נחשבת הנאתו כהנאה המביאה לידי מאכל, אבל כאן שאינו עושה כלל מעשה במאכל, אלא בגוף האדם, אין זו נחשבת כהנאה המביאה לידי מאכל, ואינה אסורה, וְלֹא אִיפְשִׁיט – לא פשטה הגמרא ספק זה.
