הגמרא מביאה דינים שונים לגבי מצוות ביקור חולים: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, בִּקּוּר חוֹלִים, אֵין לוֹ שִׁעוּר. מבררת הגמרא, מַאי – מה כוונת הברייתא באומרה 'אֵין לוֹ שִׁעוּר'. ומביאה שני ביאורים בדין זה, אָמַר אַבַּיֵּי, כוונת הברייתא שאין שיעור לחשיבות החולה, אלא אֲפִילּוּ אדם גָּדוֹל בחשיבותו צריך לבקר אֵצֶל קָטָן ממנו. רַב אָמַר, אין שיעור למספר הפעמים שיש לבקר, אלא אֲפִילּוּ מֵאָה פְּעָמִים בְּיוֹם. רַב חֶלְבּוֹ חָלַשׁ – חָלָה, נָפַק אַכְרִיז – יצא והכריז רַב כַּהֲנָא, רַב חֶלְבּוֹ בָּאֵישׁ – חולה, לֵיכָּא דְּקָא אָתֵי – האם אין מי שיבוא לבקרו בחוליו, אָמַר לְהוּ – והוסיף רב כהנא ואמר לתלמידיו, וכי לֹא כָּךָ הָיָה מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד מִתַּלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁחָלָה, וְלֹא נִכְנְסוּ חֲכָמִים לְבַקְּרוֹ, וְנִכְנַס רַבִּי עֲקִיבָא לְבַקְּרוֹ, וּבִשְׁבִיל שֶׁכִּבְּדוּ וְרִבְּצוּ לְפָנָיו – על ידי שביקרו רבי עקיבא ראה שאויר המקום מעופש ומקולקל, וציוה לנקותו ולשוטפו, ועל ידי זה [חָיָה] – הבריא אותו תלמיד, אָמַר לוֹ התלמיד לרבי עקיבא, רַבִּי, הֶחֱיִיתַנִי. יָצָא רַבִּי עֲקִיבָא וְדָרַשׁ, כָּל מי שֶׁאֵינוֹ מְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה, הרי זה כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים, כיון שלפעמים אין מי שיפקח על צרכי החולה וידאג לו, ומתוך כך מת בחוליו.
אָמַר רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ [-בנו] דְרַב אִידִי, לֹא לִסְעֹד אִינִישׁ קְצִירָא – אין לאדם לבקר את החולה, לֹא בִּתְלַת שָׁעֵי קָמַיְיתָא – לא בשלש שעות הראשונות, וְלֹא בִּתְלַת שָׁעֵי בַּתְרָיְיתָא דְּיוֹמָא – ולא בשלש שעות האחרונות של היום, כִּי הֵיכֵי דְּלֹא לִיסַּח דַּעְתֵּיהּ מִן רַחֲמֵי – כדי שלא יסיח דעתו מלבקש עליו רחמים שיבריא. ומבארת הגמרא מדוע אם יבקר בשעות אלו לא יתפלל עליו, תְּלַת שָׁעֵי קָמַיְיתָא – בשלש השעות הראשונות של היום, רְוִיחָא דַּעְתֵּיהּ – מרווחת דעתו של החולה, והרי הוא נראה כבריא, והמבקרו אינו מרגיש בחוליו ואינו מבקש עליו רחמים. בַּתְרָיְיתָא – ובשלש שעות האחרונות של היום, תַּקִּיף חוּלְשֵׁיהּ – מתגברת מחלתו עליו, והמבקרו חושב שהוא עבר עומד למות, ומתייאש מן הרחמים, ואינו מתפלל עליו.
גַּרְסִינָן במסכת שבת, בְּפֶרֶק יְצִיאוֹת השבת (יב.), תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, הַנִּכְנָס לְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה בְּשַׁבָּת, צריך להרחיב דעת החולה בתנחומים, כדי שלא יצטער, ולכן אוֹמֵר, 'שַׁבָּת הִיא מִלִּזְעֹק, וּרְפוּאָה קְרוֹבָה לָבֹא' וְכוּ', כְּדִכְתִיבָא בַּהֲלָכוֹת – כפי שכתב הרי"ף במסכת שבת (סי' רפט).
אָמַר רַבִּין, אָמַר רַב, מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זָן אֶת הַחוֹלֶה, שהרי פעמים רבות שוהה החולה זמן רב ללא אכילה ושתיה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים מא ד) 'ה' יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי'. תַּנְיָא נַמִּי הֲכִי – שנינו כן אף בברייתא, שיש השגחה מיוחדת מעם ה' על החולה, הַנִּכְנָס לְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה, לֹא יֵשֵׁב עַל גַּבֵּי הַמִּטָּה, וְלֹא עַל גַּבֵּי כִּסֵא, וְלֹא עַל גַּבֵּי סַפְסָל, אֶלָּא מִתְעַטֵּף בבגדו בכובד ראש וְיוֹשֵׁב עַל גַּבֵּי קַרְקַע, מִפְּנֵי שֶׁהַשְּׁכִינָה שרויה לְמַעְלָה מִמִּטָּתוֹ שֶׁל חוֹלֶה, שֶׁנֶּאֱמַר 'ה' יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי'.
אגב המימרא האחרונה, שאמר רבין בשם רב, מביאה הגמרא מימרא אחרת בשמו. ולהבנת הדברים יש להקדים כמה הלכות בדיני מקוואות: נדה הנטהרת מטומאתה יכולה לטבול במי מעיינות, ואפילו אם אין בהם ארבעים סאה במקום אחד, ואף על פי שהם זוחלים, או במי גשמים ובתנאי שיש בהם ארבעים סאה, ובתנאי שהם קוויים ועומדים במקום אחד. אמנם לגבי מי נהרות הזורמים, דינם תלוי, שאם רוב המים שבהם הם ממי מעיינות, מותר לטבול בהם אף כשהם זורמים. ואם רוב המים שבהם הם מי גשמים, אין לטבול בהם אלא כשהם עומדים. וְאָמַר רַבִּין, אָמַר רַב, מִיטְרָא בְּמַעֲרָבָא – כאשר יורד גשם בארץ ישראל, סָהֲדָא – העדות לכך היא רַבָּה פְּרָת, שמתרבים מימיו של נהר פרת מחמת הגשמים, וכיון שניכרים כל כך מי הגשמים שבנהר זה יש לחשוש שהם רוב המים שבנהר, ודינו כמקוה, שצריכים המים להיות במקום אחד, ואם הם זורמים ממקום למקום כדרך הנהרות, אי אפשר לטבול בהם. וּפְלִיגָא דִּשְׁמוּאֵל – ורב חולק בדין זה על שמואל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל, נַהֲרָא מִכִּיפֵיהּ מִיבְרִיךְ – מי הנהר מתברכים ממקורו שהוא מעיין, ולא ממי גשמים, ולעולם רוב המים שבנהר אינם ממי גשמים אלא ממי מעיינות, המטהרים גם כשהם זורמים ממקום למקום.
מוסיפה הגמרא ואומרת ,וּפְלִיגָא דִּשְׁמוּאֵל עַל שְׁמוּאֵל – דברי שמואל עצמו סותרים זה את זה, שכאן אמר שמואל שנהר פרת מטהר תמיד, כיון שלעולם רוב מימיו הם ממעיינות, דְּאָמַר – ואילו במקום אחר אמר שמואל, אֵין הַמַּיִם מְטַהֲרִין בְּזוֹחֲלִין – כשהם זורמים, אֶלָּא המים שבנהר פְּרָת, ובְּיוֹמֵי דְּתִשְׁרֵי – בחודש תשרי בִּלְבָד, שאז אין יורדים גשמים ואין מפשירים שלגים, אבל בחורף, שיורדים גשמים, וכן בקיץ שיש מקומות שהשלגים מפשירים בהם, סובר שמואל שאין לטבול בנהר פרת, מחשש שרוב המים שבו הם מי גשמים, והיינו שלא כדברי עצמו [ובאמת זהו גם שלא כדברי רב, כיון שרב לא חשש להפשרת שלגים בקיץ, אלא רק לירידת גשמים בחורף].
מביאה הגמרא מעשה בענין זה מאביו של שמואל, הסובר בנידון זה כרב: אֲבוּהַּ דִּשְׁמוּאֵל – אביו של שמואל, עָבַד לְהוּ לִבְנָתֵיהּ – היה עושה לבנותיו מִקְוָאוֹת בְּיוֹמֵי נִיסָן, כיון שבאותו זמן עדיין יש ריבוי מי גשמים בנהר פרת, וחשש שמא רוב המים הם מי גשמים שאינם מטהרים כשהם זורמים, וּמַפָּצֵי בְּיוֹמֵי תִּשְׁרֵי – ובסוף הקיץ, שכבר אין מי גשמים, ורוב מי הנהר הם מי מעיינות המטהרים גם כשהם זורמים, היה מתקן להם בנהר פרת מקומות צנועים לעמוד ולטבול בהם כשהמים זורמים. פֵּרוּשׁ, חַיְישִׁינָן בזמן שיש ריבוי גשמים שֶׁמָּא יִרְבּוּ הַנּוֹטְפִין [-מי הגשמים] עַל הַזּוֹחֲלִין [-מי המעיינות, המטהרים גם בזרימה], וּבָעֵי אַשְׁבּוֹרֶן – ויש צורך שיהיו המים קוויים ועומדים במקום אחד, כֵּיוָן דְּלֹא נִתְעָרְבוּ בַּמַּעְיָן עַצְמוֹ, שאילו היו מתערבים במקור הנהר שהוא מעיין היו כולם נחשבים כמי מעיין המטהרים כשהם זוחלים, אך הם לא התערבו במעיין אֶלָּא התערבו בַּמים הזּוֹחֲלִין ויוצאים מִמֶּנּוּ, שֶׁהוּא הַנָּהָר, ובאופן זה אם רוב המים הם מי גשמים, אין הם מטהרים אלא כשהם עומדים במקום אחד.
