משנה
פרק זה ממשיך בביאור לשונות נדרים, מה הם הדברים הכלולים בהם: הַנּוֹדֵר מִן הַיָּרָק, מֻתָּר בִּדְלוּעִין, שאין הם בכלל 'ירק' בלשון בני אדם, וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹסֵר. אָמְרוּ לוֹ חכמים לְרַבִּי עֲקִיבָא, וַהֲלֹא אוֹמֵר אָדָם לִשְׁלוּחוֹ קַח לִי יָרָק – קנה עבורי ירק בשוק, וְהוּא – השליח חוזר ואוֹמֵר למשלחו, לֹא מָצָאתִי אֶלָּא דְלוּעִין, הרי שאינם נחשבים בעיניו כ'ירק', שאם כן היה קונה אותם. אָמַר לָהֶם רבי עקיבא, כֵּן הַדָּבָר, שאינו קונה את הדלועים בלא להמלך במשלחו, אך זו ראיה לדברי, אוֹ שֶׁמָּא הוּא אוֹמֵר – האם יעלה על הדעת שיחזור השליח ויאמר למשלחו לֹא מָצָאתִי אֶלָּא קִטְנִית, הרי ודאי לא יאמר לו כן, אֶלָּא הסיבה שאומר לו כן היא מחמת שֶׁהַדְּלוּעִין נחשבים בעיניו בִּכְלַל יָרָק, ולכן אומר הוא למשלחו שיש דלועין, וְקִטְנִית אֵינוֹ בִּכְלַל יָרָק. ממשיכה המשנה את דינו של הנודר מן הירק, וְאָסוּר בְּפוֹל הַמִּצְרִי לַח, שהוא מכונה בלשון בני אדם 'ירק', וּמֻתָּר בַּיָבֵשׁ.
גמרא
שנינו במשנה, 'הנודר מן הירק, מותר בדלועין, ורבי עקיבא אוסר'. תמהה הגמרא על שיטת רבי עקיבא, וְהָא מִן יָרָק נָדַר הוּא – והרי נדרו היה שלא לאכול ירק, וסתם ירק הוא דבר הנאכל כמות שהוא, חי, ואילו דלועין אינם נאכלים אלא לאחר בישול. אָמַר עוּלָא, משנתנו עוסקת בְּאוֹמֵר יָרָק הַמִּתְבַּשֵּׁל בִּקְדֵירָה יהא אסור עָלַי, ובכלל זה גם דלועין. מבררת הגמרא, אם כן בְּמַאי קָא מִיפְלְגֵי – במה נחלקו רבי עקיבא וחכמים. ומבארת, רַבָּנָן סָבְרֵי – דעת חכמים היא, כָּל מִילְּתָא דְצָרִיךְ שְׁלִיחָא לְאַמְלוֹכֵי עֲלֵיהּ – כל דבר שאם נשלח אדם לקנות מין מסוים, צריך השליח לחזור ולהתייעץ עם משלחו האם לקנות את הדבר האחר, וכגון כששלחו לקנות ירק, שחוזר ושואלו האם לקנות דלועים, הרי זו ראיה שלָאו מִינֵּיהּ הוּא – אין זה אותו מין. וְאילו רַבִּי עֲקִיבָא סָבַר, כָּל מִילְּתָא דְמִימְלִיךְ שְׁלִיחָא עֲלֵיהּ – כל דבר שחוזר השליח לשאול אם לקנותו, כשאינו מוצא את אותו דבר ממש שנשלח לקנות, מִינֵּיהּ הוּא – הרי זו ראיה ששניהם נחשבים כאותו מין.
אָמַר אַבַּיֵּי, מוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא לְעִנְיַן מַלְקוֹת, שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה, כיון שאף רבי עקיבא עצמו אינו סובר בתורת ודאי שדבר כזה הוא בכלל הנדר, אלא הסתפק בדבר, ומספק החמיר בזה, אבל אינו מחייב מלקות על כך.
מבררת הגמרא, וּמַאן תַּנָּא דְּפַלִּיג עֲלֵיהּ – ומי הוא התנא החולק על שיטתו דְרַבִּי עֲקִיבָא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הִיא, דְּתַנְיָא בברייתא, הַנּוֹדֵר מִן הַבָּשָׂר, אָסוּר בְּכָל מִינֵי בָּשָׂר, וְאָסוּר בָּרֹאשׁ של הבהמה, וּבָרַגְלַיִם, וּבַקָּנֶה, וּבַכָּבֵד, וּבַלֵּב, וּבְעוֹפוֹת, שכל אלו כלולים בלשון 'בשר', וּמֻתָּר בִּבְשַׂר דָּגִים וַחֲגָבִים. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, הַנּוֹדֵר מִן הַבָּשָׂר, אָסוּר בְּכָל מִינֵי בָּשָׂר, וּמֻתָּר בָּרֹאשׁ, וּבָרַגְלַיִם, וּבַקָּנֶה, וּבַכָּבֵד, וּבַלֵּב, וּבְעוֹפוֹת, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שהוא מותר בבְּשַׂר דָּגִים וַחֲגָבִים, וטעמו של רבן שמעון בן גמליאל הוא כיון שאדם הנשלח לקנות 'בשר', נמלך במשלחו לפני שיקנה את אחד החלקים הללו, כמו ראש או רגלים, ובאופן כזה אין זה נחשב אותו מין לגבי נדרים. וְכֵן הָיָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, קְרָבַיִם של הבהמה, לָאו – אין הם בכלל 'בָּשָׂר', וְאוֹכְלֵיהֶן – האוכל את הקרביים, לָאו בַּר אִינִישׁ – אינו אדם, כלומר, אינו נוהג כבן דעת, שיכול הוא לקנות בשר, וקונה חלק גרוע.
