הרמב"ן מבאר עתה את דינו של מאכל שהתערב בו דבר איסור: הָא דִּתְנַן במשנתנו, שֶׁהַנּוֹדֵר מִן הַדָּבָר, וְנִתְעָרֵב בְּאַחֵר, אִם יֵשׁ בּוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם הֲרֵי זֶה אָסוּר, היינו דוקא כשנתערב בְּשֶׁלא בְּמִינוֹ הוּא, כְּמַעֲשֶׂה דְרַבִּי יְהוּדָה במשנתנו, בְּבֵיצִים שֶׁנִתְבַּשְּׁלוּ עִם הַבָּשָׂר, שכיון שאילו הם שני מינים שונים, אין האחד נאסר מהשני אלא אם כן קיבל את טעם האיסור, אֲבָל אם היתה זו תערובת של מין בְּמִינוֹ, וכגון בשר אסור בבשר מותר, האיסור הוא אפילו בְּמַּשֶּׁהוּ.
משנה
הַנּוֹדֵר מִן הַתְּמָרִים, מֻתָּר בִּדְבַשׁ תְּמָרִים, כיון ששמו שונה, ואינו בכלל לשון 'תמרים'. הנודר מִן הַסִתְוָנִיוֹת, שהם ענבים שאינם מבשילים, והמשקה היוצא מהם אינו יין אלא חומץ, הרי זה מֻתָּר בַּחֹמֶץ סִתְוָנִיוֹת, שהם קרויים בשם בפני עצמו. רַבִּי יְהוּדָה [בֶּן בְּתֵירָא] אוֹמֵר, כָּל שֶׁשֵּׁם תּוֹלְדָתוֹ – השם של הדבר היוצא ממנו, קְרוּיָה עָלָיו – על שם אביו, וכגון 'דבש תמרים', שמכונה בשם התמרים, שמהם עושים את הדבש, נָדַר מִמֶּנוּ, כגון שנדר מהתמרים, אָסוּר אַף בַּיוֹצֵא מִמֶּנּוּ, וַחֲכָמִים מַתִּירִין [ובגמרא יבואר מה החילוק בין דעת תנא קמא לבין דעת חכמים].
גמרא
תמהה הגמרא, חֲכָמִים, שאמרו בסיום המשנה שגם מה ששם תולדתו עליו, ונדר ממנו, מותר, הַיְינוּ – הרי דעתם שווה ממש לדעת תַּנָּא קַמָא, המתיר את הדבש היוצא מהתמרים ואת החומץ היוצא מן הסתוניות, ומדוע הביאה המשנה את דברי חכמים כדעה בפני עצמה, לאחר דברי תנא קמא ורבי יהודה בן בתירא.
מתרצת הגמרא, אִיכָּא בֵּינַייהוּ – החילוק שיש בין שתי דעות אלו הוא הָא דְּתַנְיָא – מה ששנינו בברייתא, כְּלָל אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, כָּל שֶּׁדַּרְכּוֹ לֵיאָכֵל, וְדֶרֶךְ הַיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ לֵיאָכֵל, כְּגוֹן תְּמָרִים וּדְבַשׁ תְּמָרִים, נָדַר בּוֹ – כגון שנדר מתמרים, אָסוּר בַּיוֹצֵא מִמֶּנּוּ, כגון דבש התמרים. ואם נָדַר בַּיוֹצֵא מִמֶּנוּ, כגון שנדר שלא יאכל דבש תמרים, אָסוּר בּוֹ – בתמרים עצמם. וְכָל שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֵיאָכֵל בפני עצמו, כגון סתוניות, וְדֶרֶךְ הַיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ לֵיאָכֵל, כגון החומץ היוצא מהסתוניות, ונדר שלא יאכל סתוניות, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בַּיוֹצֵא מִמֶּנוּ, לפי שֶׁבודאי לֹּא נִתְכַּוֵין זֶה אֶלָּא לַיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ, שהרי אין דרך לאכול את הדבר עצמו. ומבארת הגמרא עתה את דעותיהם של התנאים במשנתנו, תַּנָּא קַמָא, לֵית לֵיהּ – אינו סובר את דבריו דְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, לֹא בְּאֶת שֶּׁדַּרְכּוֹ לֵיאָכֵל וְדֶרֶךְ הַיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ לֵיאָכֵל, שלדעת רבי שמעון בן אלעזר שניהם אסורים ולדעת תנא קמא אינו נאסר אלא בדבר שנדר ממנו בעצמו, ולא ביוצא ממנו, וְלֹא בְּאֶת שֶׁאֵין דַרְכּוֹ לֵיאָכֵל וְדֶרֶךְ הַיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ לֵיאָכֵל, דְּהַיְנוּ סִתְוָנִיוֹת וְחֹמֶץ סִתְוָנִיוֹת, שלדעת רבי שמעון בן אלעזר אם נדר מסתוניות נאסר בחומץ היוצא מהם, ולדעת תנא קמא אינו נאסר בחומץ. וְאילו רַבָּנָן בַּתְרָאֵי – האחרונים, המוזכרים בסיום המשנה, אִית לְהוּ – סוברים הם את דבריו דְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר בְּאֶת שֶׁאֵין דַרְכּוֹ לֵיאָכֵל וְדֶרֶךְ הַיּוֹצֵא מֵהֶן לֵיאָכֵל, וכגון סתוניות, שאם נדר מהם איסור הרי הוא אסור בחומץ היוצא מהם, וְהָא דְּקָתָּנֵי – ואילו מה ששנינו במשנה 'וַחֲכָמִים מַתִּירִין', היינו בּוֹ, בסתוניות עצמם, וכדעת רבי שמעון בן אלעזר, וְלֹא בַּיוֹצֵא מִמֶּנּוּ קָתָּנֵי – ולא אמרו שמותר ביוצא ממנו, שזהו חומץ סתוניות.
פוסק הרמב"ן, וְהִלְכְתָא כְּתַנָּא קַמָא – וההלכה היא כדברי תנא קמא, שאין חילוק בין דבר שדרכו להיאכל לבין דבר שאין דרכו להיאכל, ולעולם אין הנודר נאסר אלא בדבר עצמו שנדר ממנו, ולא ביוצא ממנו.
משנה
הַנּוֹדֵר מִן הַיַּיִן, אסור רק ביין היוצא מן הענבים, שזהו סתם 'יין', ומֻתָּר בְּיֵין תַּפּוּחִים. הנודר מִן הַשֶּׁמֶן, אינו נאסר אלא בשמן זית, שזהו סתם 'שמן', ומֻתָּר בְּשֶׁמֶן שׁוּמְשְׁמִין [וכן בשאר שמנים, הנעשים מצמחים אחרים]. הנודר מִן הַדְּבַשׁ, אינו אסור אלא בדבש דבורים, לפי שבלשון בני אדם סתם דבש הוא של דבורים [אף על פי שבלשון התורה סתם דבש הוא של תמרים], ומֻתָּר בִּדְבַשׁ תְּמָרִים. הנודר מִן הַחֹמֶץ, אינו אסור אלא בחומץ הנעשה מיין, ומֻתָּר בְּחוֹמֶץ סִתְוָנִיוֹת. הנודר מִן הַכְּרִישִׁין – כרתי, מֻתָּר בַּקַּפְלוֹטוֹת – מין כרתי מסוים, ואינו מכונה 'כרתי' סתם. הנודר מִן הַיֶּרֶק, מֻתָּר בִּירָקוֹת שָׂדֶה, מִשּׁוּם שֶׁהוּא שֵׁם לְוַוי – כיון שיש להם כינוי נוסף, ואינם מכונים 'ירק' סתם, אלא ירק שדה, ולכן אינם בכלל נדרו.
גמרא
שנינו במשנה, 'הנודר מן השמן, מותר בשמן שומשמין'. הגמרא מבארת שדין זה לא נאמר בכל מקום: תַּנְיָא בברייתא, הַנּוֹדֵר מִן הַשֶּׁמֶן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מֻתָּר בְּשֶׁמֶן שׁוּמְשְׁמִין וְאָסוּר בְּשֶׁמֶן זַיִת, לפי שבארץ ישראל סתם 'שמן' הוא שמן זית. וְאילו הנודר מן השמן בְּבָבֶל, אָסוּר בְּשֶׁמֶן שׁוּמְשְׁמִין וּמֻתָּר בְּשֶׁמֶן זַיִת, לפי שבבבל סתם 'שמן' הוא שמן שומשומין, ובנדרים הולכים אחר לשון בני אדם. מָקוֹם שֶׁמִסְתַּפְּקִין מִזֶּה וּמִזֶּה – שמשתמשים גם בשמן זית וגם בשמן שומשמין, אָסוּר בְּזֶה וּבְזֶה. תמהה הגמרא על הדין האחרון, פְּשִׁיטָא – והרי דין פשוט הוא זה, שאם אין שמן מסוים המכונה 'שמן' סתם, שנאסר בשניהם. מתרצת הגמרא, לֹא צְרִיכָא – לא הוצרכה הברייתא להשמיענו דין זה אלא באופן דְּרוּבָא מִן חָד מִסְתַּפְּקִין – רוב אנשי אותו מקום משתמשים בשמן מסוים, ואילו המיעוט משתמשים בשמן אחר, מַהוּ דְּתֵימָא – סבור היית לומר, אַזִּיל בָּתַר רוּבָּא – אלך אחר רוב בני המקום, וייאסר הנודר רק בשמן שמשתמשים בו הרוב, קָא מַשְׁמַע לָן – השמיעה לנו הברייתא שאין הדין כן, אלא נאסר בשניהם, כיון שסָפֵק אִיסּוּרָא, בדין תורה, לְחוּמְרָא – יש להחמיר בו מספק, וחוששים שמא היתה כוונתו לאותו שמן שמשתמשים בו אותו מיעוט בני אדם. אמנם אם הנודר עצמו מפרש דבריו ואומר לאיזה שמן התכוון, נאמן, ואפילו אם אומר שהתכוון לשמן שהמיעוט משתמשים בו, נאמן, ומותר בשמן השני.
