משנה
הַנּוֹדֵר הנאה מִן הַבַּיִת, מֻתָּר בַּעֲלִיָּה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, כיון שהוא סובר שבלשון בני אדם אין העלייה בכלל לשון 'בית'. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, העליה בִּכְלַל בַּיִת. וְהַנּוֹדֵר הנאה מִן הָעֲלִיָּה, לדברי הכל מֻתָּר בַּבַּיִת, כיון שלדברי הכל אין הבית בכלל לשון 'עליה'.
גמרא
מבררת הגמרא, כְּמַאן אָזְלָא – כדעת איזה תנא במשנתנו נאמרה הלכה זו, הָא דְּאָמַר רַב הוּנָא בַּר חִיָּא מִשְׁמֵיהּ [-משמו] דְּעוּלָּא, האומר לחבירו, בַּיִת בְּבֵיתִי אֲנִי מוֹכֵר לְךָ, מַרְאֵהוּ עֲלִיָּה – יכול לתת לקונה עליה, ולומר לו שלזה היתה כוונתו, והיינו כיון שאמר לו בפירוש שזהו בית שבתוך ביתו, וזהו כינוי השייך בעליה, שהיא בית בתוך בית, ומשמע מכך שאם היה אומר לו סתם שמוכר לו 'בית', לא היה יכול לתת לו עליה, והיינו לכאורה כיון שאין עליה כלולה בלשון 'בית', ואם כן, לֵימָא – שמא נאמר שנאמרה הלכה זו כשיטת רַבִּי מֵאִיר, האומר במשנה שאין עליה בכלל בית, וְלֹא כדעת רַבָּנָן במשנתנו, הסוברים שעליה בכלל בית, דְּאִי – שאם היתה הלכה זו נאמרת בשיטת רַבָּנָן, אם כן אֲפִלּוּ לֹא אָמַר 'בְּבֵיתִי', אלא סתם 'בית', נַמִּי – גם כן היה יכול לתת לו עליה.
דוחה הגמרא, אֲפִלּוּ תֵּימָא רַבָּנָן – יכול אתה לומר שהלכה זו שאמר עולא נאמרה גם לשיטת חכמים, ואף כאן המוכר לחבירו 'בית' יכול לתת לו עליה, אך החידוש כאן הוא שאם אמר לו 'בית בביתי', מתפרשת כוונתו לבית המעולה והמשובח שבבתי, ומַאי – מה כוונת עולא באומרו שנותן לו 'עֲלִיָּה', שיכול הלוקח להכריחו לתת לו את המְעֻלֶּה שֶׁבַּבָּתִּים.
מברר הרמב"ן את ההלכה בנידון זה: הַךְ מַסְקָנָא דְּהָכָא אִידְּחִיָּיא לָהּ בְּדוּכְתָּא – מסקנת הגמרא כאן נדחתה במקומה, בְּשִׁלְהֵי [-בסוף] מַסֶּכֶת מְנָחוֹת (קח:), דְּגַרְסִינָן הָתָם – שכך למדנו שם לגבי דיני הקדש, שהאומר 'אחד משוורי הקדש', ויש לו שלשה שוורים, אין יודעים אם כוונתו לגדול או לבינוני, ומספק שניהם מוקדשים, ועל דין זה אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר רַבָּה בַּר אַבוּהָ, לֹא שָׁנוּ דין זה דְחוֹשְׁשִׁין אַף לַשור הבֵּינוֹנִי, אֶלָּא באופן דְּאָמַר 'אֶחָד מִשְּׁוָרַי הֶקְדֵּשׁ', אֲבָל אם אָמַר 'שׁוֹר בִּשְׁוָרַי הקדש', הרי בודאי רק הַגָּדוֹל הֶקְדֵּשׁ, כיון דתּוֹר בְּתוֹרַי קָאֲמַר – כוונתו לשור המשובח שבין שווריו. וְאַקְשִׁינָן עֲלָהּ – והקשתה על כך הגמרא שם, אֵינִי – והרי אין הדבר כן, וְהָאָמַר רַב הוּנָא, אָמַר רַבִּי חִיָּא, מִשְׁמֵיהּ דְּעוּלָּא, האומר לחבירו בַּיִת בְּבֵיתִי אֲנִי מוֹכֵר לְךָ, מַרְאֵהוּ [-יכול לתת לו] עֲלִיָּה, מַאי לָאו מִשּׁוּם דִּגְרִיעַ – האם אין כוונת עולא לחדש שיכול לתת לו את העליה הגם שהיא גרועה מבית, ומוכח שאין כוונתו מתפרשת לבית המעולה שבבתיו, והוא הדין לגבי שור, שאין כוונתו לשור המעולה שבשווריו. ותירצה הגמרא, לֹא – אין כוונת עולא ל'עליה' כפשוטה, שהיא גרועה מבית, אלא למְעֻלֶּה שֶׁבְּבָתִּים. והוסיפה הגמרא שם והקשתה, מֵיתִיבֵי – הקשו על כך בני הישיבה ממה ששנינו בברייתא, האומר לחבירו בַּיִת בְּבֵיתִי אֲנִי מוֹכֵר לְךָ, וְנָפַל אותו בית, מַרְאֵהוּ נָפוּל – יכול ליתנו לו על אף שנפל, כיון שהנפילה היתה לאחר שכבר חל המקח. וכן אם אמר לחבירו עֶבֶד בַּעֲבָדַי אֲנִי מוֹכֵר לְךָ, וּמֵת העבד, מַרְאֵהוּ מֵת, כיון שמת לאחר המקח, וְלכאורה קשה, אם אנו מפרשים את כוונתו לבית המעולה שבבתיו, ולעבד המעולה שבעבדיו, אַמָּאי – מדוע יכול לתת לו בית שנפל או עבד שמת, לֶיחְזֵי – הרי יש לנו לראות ולבדוק הֵי [-איזה בית] נָפַל, וְהֵי [-ואיזה עבד] מֵת, ורק אם נפל הבית המובחר שבבתים, ומת העבד המובחר שבעבדים, יהיה המוכר רשאי לומר לו שהבית שנפל והעבד שמת הם המכורים לו. ותירצה שם הגמרא, לוֹקֵחַ קָאֲמַרְתְ – וכי מקשה אתה מלוקח על הקדש, הרי אין דינם שוה, שָׁאנִי – שונה הוא דינו של לוֹקֵחַ, כיון דְּיַד בַּעַל הַשְּׁטָר עַל הַתַּחְתּוֹנָה, כיון שבשטר לא מפורש איזה בית ואיזה עבד נמכרו לו, ויכול המוכר לומר שהיתה כוונתו למכור את אותו בית שנפל, ואת אותו העבד שמת. והוסיפה הגמרא ואמרה שם, הַשְׁתָּא דַּאֲתֵית לְהָכֵי – עתה שהוצרכנו לומר חילוק זה, נֵימָא – אם כן יש לנו לומר כן גם לגבי דברי עולא, אַף עֲלִיָּה, שאמר עולא שאם מכר לו בית בביתי יכול לתת לו עליה, אין הכוונה למעולה שבנכסיו, אלא אדרבה, הכוונה לעליה ממש, דִּגְרִיעַ – שהיא גרועה מבית, ומכל מקום יכול ליתנו לקונה, כיון שיַד בַּעַל הַשְּׁטָר עַל הַתַּחְתּוֹנָה. הָדֵין הִיא גְּמָרָא דְּהָתָם – אלו הם דברי הגמרא שם, במסכת מנחות, וְשַׁמְעַת מִנָּהּ דְּהָא דִשְׁמַעְתִּין דִּיחוּיָא בְּעָלְמָא הִיא – ויש לנו ללמוד מדברי הגמרא שם, שמה שאמרה כאן הגמרא ש'עליה' היינו מעולה שבנכסים אין זו אלא דחיה לקושיא בלבד, כִּדְקָא סָלִיק נַמִּי הָתָם אַדַּעְתִּין לְמֵימַר הָכִי – וכפי שעלה על דעתה של הגמרא במנחות לומר כן, דְּמַאי 'עֲלִיָּה' מְעֻלֶּה שֶׁבַּבָּתִּים, וּבְמַסְקָנָא הָדַר דִּינָא לְמַאי דְּקַיְימָא לָן – ובמסקנא שם חזרה הגמרא והעמידה את דברי עולא כפי הדין שמקובל בידינו להלכה, שיַד בַּעַל הַשְּׁטָר עַל הַתַּחְתּוֹנָה.
וּמִיהוּ – אמנם, על אף שלמסקנא אין ביאור כוונת עולא ל'מעולה שבבתיו', לָאו דְּאַזְלָא כְּרַבִּי מֵאִיר – אין הכרח לומר שדין זה נאמר כשיטת רבי מאיר, כפי שסברה הגמרא בסוגייתנו [מכח הקושיא, שלשיטת חכמים שעליה בכלל בית, אף אם היה מוכר לו 'בית' סתם היה יכול לתת לו עליה], אֶלָּא באמת נאמר דינו של עולא גם כְּדעת רַבָּנָן במשנתנו, וְהָא דְּנָקַט – והטעם שאמר עולא את דינו דוקא באופן שאמר המוכר 'בַּיִת בְּבֵיתִי', רְבוּתָא קָא מַשְׁמַע לָן – בא להשמיענו בכך חידוש מיוחד ששייך בלשון זו, דְּלֹא תֵּימָא כִּי אָמַר הָכֵי מִשּׁוּם חֲשִׁיבוּתָא קָאֲמַר – שלא תאמר שיש לפרש את דבריו בלשון חשיבות, וּבַיִת מְיוּחָד בְּבֵיתִי הוּא – וחל המקח על הבית המיוחד שבבתיו, כִּדְקָאַמְרִינָן – וכפי שאמרה הגמרא במנחות גַּבֵּי הֶקְדֵּשׁ, שאם אמר 'שור בשוורי' היינו תּוֹר המיוחד שבְּתוֹרַי קָאֲמַר, דְּהַיְנוּ גָּדוֹל מכולם, אין הדבר כן לגבי מקח, אֶלָּא אַף בְּזוֹ, יָד לוֹקֵחַ עַל הַתַּחְתּוֹנָה, וּמַרְאֵהוּ אֲפִלּוּ עֲלִיָּה, הגרועה, כיון שֶׁהִיא בִּכְלָל לשון בַּיִת, וכדעת חכמים, וְאִם רוֹצֶה נוֹתֵן לוֹ בַּיִת פָּחוּת [-גרוע] שֶׁבִּנְכָסָיו.
פוסק הרמב"ן את ההלכה בנידון של משנתנו: וּלְעִנְיַן פְּלוּגְּתָא דְנוֹדֵר – ולענין מחלוקת רבי מאיר וחכמים במשנתנו, בנודר הנאה מהבית, האם הוא אסור בהנאת העליה, כֵּיוָן (דהא חזינן) [דְּקָא דָּחִינַן] מֵימְרָא דְרַב הוּנָא בַּר חִיָּיא מִדְּרַבִּי מֵאִיר – כיון שדחתה הגמרא מלהעמיד את דברי רב הונא כשיטת רבי מאיר, וַדַּאי הִלְכְתָא כְּרַבָּנָן, שאין לשון 'בית' כוללת את העליה, דְיָחִיד וְרַבִּים שנחלקו, הֲלָכָה כְּרַבִּים.
