משנה
הנודר ואומר 'קונם יין עלי עַד הַגְּשָׁמִים', או שאמר 'עַד שֶׁיִּהְיוּ הַגְּשָׁמִים', חל נדרו עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה – ירידת גשמים שניה, והיינו מי"ז במרחשוון, כיון שלשון 'גשמים' מתפרשת כגשמים רבים, שזהו זמן רביעה שניה [ואין צריך לחכות עד שיסתיים זמנה של רביעה שניה, אף אם אמר 'עד שיהיו', כיון שזהו דבר שאין זמנו קבוע, והתבאר לעיל שבדבר שאין זמנו קבוע מפרשים את כוונתו לתחילת אותו הזמן, ולא לסופו]. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, חל נדרו עַד שֶׁיַּגִּיעַ זְמַנָּהּ שֶׁל רְבִיעָה שניה, ואפילו שלא ירדו גשמים בפועל, כיון שדבר ידוע הוא שאין ירידת הגשמים קבועה, ולפעמים מתאחר זמנם, ולכן מפרשים שהיתה כוונתו לזמן הראוי לירידת רביעה שניה, אף אם לא ירדו גשמים.
נדר ואמר 'קונם יין עלי עַד שֶׁיֻּפְסְקוּ הַגְּשָׁמִים', הרי הוא אסור ביין עַד שֶׁיֵּצֵא נִיסָן כּוּלוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיַּעֲבֹר הַפֶּסַח, שמאותו זמן ואילך אינו זמן הראוי לירידת הגשמים.
גמרא
אָמַר רַבִּי זֵירָא, מַחְלֹקֶת זו במשנתנו, לגבי האוסר על עצמו יין עד הגשמים, שלדעת תנא קמא היינו עד שיירדו גשמים בפועל בזמן רביעה שניה, ולדעת רבן שמעון בן גמליאל היינו עד זמן הראוי לירידת רביעה שניה, היינו רק באופן דְּאָמַר 'עַד הַגְּשָׁמִים', אֲבָל אם אָמַר 'עַד הַגֶּשֶׁם', לדברי הכל אין צריך שיירדו גשמים בפועל, אלא עַד זְמַן הראוי לתחילת ירידת גְּשָׁמִים קָאָמַר, וְהַיְינוּ עַד שֶׁיַּגִּיעַ זְמַנָּהּ שֶׁל רְבִיעָה [-ירידת גשמים] רִאשׁוֹנָה, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל היינו עַד שִׁבְעָה בּוֹ – במרחשוון, ובַּגּוֹלָה – בבבל, היינו עַד שִׁשִּׁים יום בַּתְּקוּפָה, ואפילו אם לא ירדו גשמים באותו זמן, הותר נדרו. וּזמנה של רביעה שְׁנִיָּה, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל היינו עַד שִׁבְעָה עָשָׂר במרחשוון, ובַּגּוֹלָה היינו עַד שִׁבְעִים יום בַּתְּקוּפָה. והַכֹּל לְפִי מְקוֹם נִדְרוֹ, שאם נדר בארץ ישראל, נאסר עד זמן ירידת גשמים בארץ ישראל, ואם נדר בחוץ לארץ, נאסר לפי זמן ירידת הגשמים שם.
משנה
האומר 'קוֹנָם יַיִן שֶׁאֲנִי טוֹעֵם הַשָּׁנָה', וְנִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה [והיינו בזמן שהיו מעברים את השנים לפי צרכי אותה שנה, ולא היה ידוע בתחילת השנה אם תהיה זו שנה מעוברת או לא], הרי זה אָסוּר בָּהּ וּבְעִיבּוּרָהּ, והחידוש בכך הוא שאין אומרים שהיתה כוונתו לאסור את עצמו רק לשנים עשר חודשים, וכיון שהתעברה השנה ונוסף לה חודש אדר, לא ייאסר אלא עד סוף חודש אב, ויהיה מותר באלול, אלא מפרשים שכוונתו היתה להאסר ביין בכל אותה שנה, וכיון שהתעברה, נוסף לו חודש של איסור. ואם אמר 'קונם יין שאני טועם עַד רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר, והיתה זו שנה מעוברת שיש בה שני חודשי אדר, הרי זה נאסר עַד [רֹאשׁ] חדש אֲדָר הָרִאשׁוֹן, כיון שסתם 'אדר' הוא אדר הראשון. וכן אם אמר שיחול עליו הנדר עַד סוֹף אֲדָר, היינו עַד סוֹף אֲדָר הָרִאשׁוֹן.
גמרא
גַּרְסִינָן – למדנו במסכת ראש השנה בְּפֶרֶק אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים הֵם (יב.), תָּנָא בברייתא, בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי רֹאשׁ הַשָׁנָה לַיְּרָקוֹת וְלַמַּעַשְׂרוֹת וְלִנְדָרִים, וביררה הגמרא שם, לִנְדָרִים לְמַאי הִלְכְתָא – לגבי איזה ענין בנדרים שייך 'ראש השנה', וביארה, לְכִדְתַנְיָא – לדין זה ששנינו בברייתא, הַמּוּדָר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ לְשָׁנָה, מוֹנֶה שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מִיּוֹם לְיוֹם – מיום שנדר ועד לאחר שנים עשר חודש, ואף אם היתה השנה מעוברת ויש בה שלשה עשר חודשים, אינו נאסר אלא לשנים עשר. וְאִם אָמַר שיהא מודר הנאה מחבירו לְשָׁנָה זוֹ, אֲפִילוּ לֹא עָמַד בשעת נדרו אֶלָּא (בט') [בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה] בֶּאֱלוּל, והיינו ביום האחרון של השנה, מיד כשהסתיים היום עָלְתָה לוֹ שָׁנָה, והתבטל נדרו. וְהוסיפה שם הגמרא, שדין זה הוא אֲפִילוּ לְמַאן דְּאָמַר יוֹם אֶחָד בְּשָׁנָה אֵינוֹ חָשׁוּב שָׁנָה שלימה, לגבי דינים מסוימים, מכל מקום בנדרים נחשב הוא כשנה שלימה, כיון שהָכָא – כאן, בנדרים, לְצַעוּרֵי נַפְשֵׁיהּ קַבִּיל עֲלֵיה – קיבל על עצמו נדר זה כדי לצער את עצמו, וְהָא אִיצְטַעַר – והרי נגרם לו צער באותו יום שחל עליו הנדר.
שואלת הגמרא, מדוע אנו אומרים שלענין זה 'שנה' היינו שנה המתחילה בתשרי ומסתיימת בסוף חודש אלול, וְאֵימָא – שמא נאמר ש'שנה' היינו שנה המתחילה בנִיסָן, ואם נדר בעשרים ותשעה באלול ייאסר עד סוף חודש אדר. ומשיבה, בִּנְדָרִים הַלֵּךְ אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם, ובלשונם 'שנה' היא המתחילה בתשרי, וּכְבָר כְּתִיבָא בְּהִלְכוֹת – וכבר כתב כן הרי"ף בהלכותיו במסכת ראש השנה (סי' תתקלג).
