שנינו במשנה שיכול המודר לומר למדיר 'כלום אמרת לי אלא מפני כבודי, זה הוא כבודי'. ואמרו על כך ביְרוּשַׁלְמִי (פ"ח ה"ז), מַה אֲנַן קָיְימִין – באיזה מקרה עוסקת משנתנו, אִם בְּשֶׁזֶה, הרוצה לתת את המתנה, אוֹמֵר שנדר את נדרו מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ שלו בעצמו, שיתכבד בכך שהלה קיבל ממנו את המתנה, וְזֶה, המסרב לקבל את המתנה, אוֹמֵר שסירובו הוא מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ של עצמו, להראות שאינו זקוק לממון חבירו, דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר, שהרי כוונת נדרו של הנותן לא התקיימה, ואף חכמים מודים שבאופן כזה אין הנדר בטל. וְאִם כְּשֶׁהוּא, המסרב לקבל את המתנה, אוֹמֵר מִפְּנֵי כְּבוֹדִי, כלומר, שכבוד עצמו הוא שאינו זקוק למתנת חבירו, וְזֶה, הרוצה לתת, אוֹמֵר, מִפְּנֵי כְּבוֹדְךָ אָמַרְתִּי – כוונתי היתה לכבדך במתנה זו, וכדי לחזק את דבריו נדר את נדרו, ועתה אומר המקבל שכבוד גדול יותר עבורו הוא לא לקבל את המתנה, ולהראות שאינו זקוק לו, דִּבְרֵי הַכֹּל מֻתָּר, ואף רבי מאיר מודה בכך. אֶלָּא, כִּי אֲנָן קָיְימִין – האופן שבו עוסקת משנתנו, שנחלקו בזה חכמים ורבי מאיר, הוא בִּסְתָם, שאין הנותן מפרש את דעתו, ואין ידוע בבירור מה היתה כוונתו, שלדעת חכמים מסתבר שהיתה כוונתו לכבוד חבירו, ויכול הוא למחול על הנדר אף שלא קיבל מאומה, ולרבי מאיר אנו חוששים שהיתה כוונתו לכבוד עצמו, וממילא אין חבירו יכול למחול על הנדר.
משנה
הָיוּ מְסָרְבִין [-מפצירים] בּוֹ לִישָׁא אֶת בַּת אֲחוֹתוֹ, ולא רצה לישא אותה, ונדר וְאָמַר, קוֹנָם שֶׁהִיא נֶהֱנֵית לִי – יהא אסור עליה בנדר מה שהיא נהנית ממני לְעוֹלָם, וְכֵן הַמְּגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, וְאָמַר, קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי – יהא אסור עליה בנדר מה שהיא נהנית ממני לְעוֹלָם, הֲרֵי אֵלּוּ [-בת אחותו וגרושתו] מוּתָּרוֹת לֵהָנוֹת לוֹ כל הנאות שבעולם, מלבד נישואין, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה בנדרו אֶלָּא לְשֵׁם [-לענין] אִישׁוּת.
הָיָה מְסָרֵב [-מפציר] בַּחֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ, וְאָמַר אותו חבר שהזמינוהו, קוֹנָם לְבֵיתְךָ שֶׁאֲנִי נִכְנַס – יהא ביתך אסור עלי בנדר, שלא אכנס אליו, ואפילו טִפַּת צוֹנֵן שֶׁאֲנִי טוֹעֵם לְךָ תהא אסורה עלי, הרי זה מֻתָּר לִכָּנֵס לְבֵיתוֹ וְלִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ צוֹנֵן, כיון שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה בנדרו אֶלָּא לְשֵׁם אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, שייאסר עליו לבוא ולאכול ולשתות אצל חבירו סעודה ממש, כפי שהזמינוהו, ולא היתה כוונתו שייאסר עליו אפילו להכנס לביתו ולשתות מעט צונן.
שנינו בתּוֹסֶפְתָּא (פ"ד ה"ח), הָיָה אדם מְסָרֵב [-מפציר] בַּחֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ בְּמִשְׁתֶּה – בסעודה גדולה, וְאָמַר הלה, קוֹנָם – יהא אסור עלי בנדר בֵּיתְךָ לענין זה שֶׁאֲנִי נִכְנַס אליו, חל נדרו לענין המשתה בלבד, כפי שהיתה כוונתו, ולכן, תּוֹךְ זמן הַמִּשְׁתֶּה, אָסוּר לו להכנס לביתו, אבל לאַחַר שהסתיים הַמִּשְׁתֶּה, מֻתָּר.
סְלִיק פִּירְקָא
