גמרא
תַּנְיָא – שנינו בברייתא, הָאוֹמֵר לְאַפּוֹטְרוֹפּוֹס [-ממונה על ביתו], כָּל נְדָרִים שֶׁתִּדּוֹר אִשְׁתִּי מִכָּאן וְעַד שֶׁאָבוֹא מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי, הָפֵר לָהּ, וְהֵפֵר לָהּ, יָכוֹל היית לומר שיְהוּ מוּפָרִין, תַּלְמוּד לוֹמַר – לכך נאמר בפסוק (במדבר ל יד) 'אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ', ומכך שכפלה התורה וכתבה לשון 'אישה' פעמיים, ולא כתבה 'אישה יקימנו ויפירנו', יש ללמוד שרק הבעל עצמו יכול להפר את נדרי אשתו, ואינו יכול למנות לכך שליח, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹנָתָן, הרי מָצִינוּ בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ ששְׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ, ואם כן גם לגבי הפרת או הקמת נדרים מועילה שליחות.
פוסק הרי"ף, וְהִלְכְתָא [-וההלכה היא] כְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה, וְלֹא מִיבַּעְיָא – ואין צריך לומר בנדרים שֶׁתִּדּוֹר בעתיד, דְּוַדַּאי אֵין אַפּוֹטְרוֹפּוֹס מֵיפֵר, שהרי אפילו הבעל לא יכול להפר נדרים שתידור בעתיד, וכדעת חכמים במשנתנו, דְּגָרְסִינַן – שהרי כך למדנו בִּנְזִירוּת (נזיר יב.) אמר רַבִּי יִצְחָק בַּר יוֹסֵף, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ צֵא וְקַדֵּשׁ לִי אִשָּׁה, ולא אמר לו איזו אשה לקדש, ומת השליח, הרי המשלח אָסוּר בְּכָל הַנָּשִׁים שֶׁבָּעוֹלָם, כיון שיש חֲזָקָה ששָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ, וכל אשה בעולם היא בספק שמא היא אחות אשתו, בת אשתו או אם אשתו, האסורה עליו. אָמַר רָבָא, מוֹדֶה רַבִּי יוֹחָנָן בְּאִשָּׁה שֶׁאֵין לָהּ לֹא בַּת, וְלֹא בַּת בַּת, וְלֹא אֵם, וְלֹא אֵם אֵם, וְלֹא אָחוֹת, שאינן נשואות, ולא קידש השליח את אחת מהן, שהיא מותרת לו, וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיְתָה (לו) [לָהּ] אחות או אם או בת נשואות בזמן שמינה המשלח את השליח לקדש לו אשה, וְנִתְגָּרְשָׁה לְאַחַר מִכֵּן, בזמן שעדיין היה השליח חי, ויכול היה לקדשה, דְּשַׁרְיָא – אף על פי כן הוא מותר בה, ואין חוששים שמא קידש השליח את אחותה או את בתה, מַאי טַעְמָא – ומה הטעם לדין זה, כיון דכִי מְשַׁוֵּי אִינִישׁ שָׁלִיחַ – מה שיכול האדם למנות שליח, היינו רק בְּמִלְּתָא דְּמָצֵי עֲבִיד לָהּ אִיהוּ – בדבר שיכול האדם לעשותו בעצמו, בְּמִלְּתָא דְּלֹא מָצֵי עֲבִיד לֵיהּ אִיהוּ – אבל בדבר שהוא עצמו אינו יכול לעשות, לֹא מָצֵי לְשַׁוְיֵיהּ שָׁלִיחַ – אינו יכול למנות שליח, וכיון שבשעה שמינה אותו לשליח היתה אותה אשה נשואה, ולא היה המשלח עצמו יכול לקדשה, אף שלאחר זמן התגרשה, אין השליח יכול לקדשה, וממילא אחותה או בתה מותרת, שבודאי אינה אחות אשתו ולא בת אשתו.
וַהֲוֵינָן בָּהּ – ודנה הגמרא שם והקשתה על מימרא זו של רבי יוחנן ממה ששנינו בברייתא שבסוגייתנו, הָאוֹמֵר לְאַפּוֹטְרוֹפּוֹס כל נדרים שתידור אשתי מכאן ועד שאבוא ממקום פלוני הפר לה, והפר לה, יכול יהו מותרים, תלמוד לומר אישה יקימנו ואשה יפירנו, דברי רבי יאשיה וְכוּ', ומוכח שרק מחמת שאמרה התורה פסוק זה אנו לומדים שאינו יכול למנות שליח שיפר את נדריה שתידור בעתיד, והרי לדברי רבי יוחנן אף לולא הפסוק היה הדין כן, כיון שבשעה שמינה אותו לשליח לא היה יכול להפר, שהרי עדיין לא נדרה, ממילא אינו יכול למנות שליח להפר את הנדרים שתידור בעתיד. וּמְפָרְקִינָן לָהּ – ותירצה שם הגמרא שהברייתא נשנתה אַלִּיבָּא [-בשיטתו] דְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאָמַר במשנתנו, אִיהוּ מָצֵי מֵפֵר – שהבעל עצמו יכול להפר לאשתו נדרים שהיא עתידה לידור, וממילא כשם שהוא עצמו היה יכול להפר לה נדרים שתידור בעתיד, היה מקום לומר שיכול הוא למנות שליח לכך, ולכן הוצרכה התורה להשמיענו בפסוק מיוחד שאינו יכול למנות שליח. וּשְׁמַע מִינָּה – ויש ללמוד מכך, דִּלְרַבָּנָן, הסוברים במשנתנו בְּאופן שהפר נדרים שֶׁתִּדּוֹר אִשְׁתִּי בעתיד, שאין הפרתו מועילה, לֹא דִּינָא וְלֹא דַּיָּינָא – אין דין ואין דיין, כלומר דבר פשוט וברור הוא דְאֵין אַפּוֹטְרוֹפּוֹס מֵיפֵר. אֶלָּא אֲפִלּוּ בִּנְדָרִים שֶׁנָּדְרָה כבר, נַמִּי אֵין מֵיפֵר – גם כן אין האפוטרופוס יכול להפר, דְרַבִּי יֹאשִׁיָּה בְּכֻלְּהוּ פָּלִיג – שהרי רבי יאשיה חולק בכל האופנים וסובר שאין הבעל יכול למנות שליח להפרת נדרי אשתו, דִּכְתִיב 'אִישָׁהּ'. וְהָא דְּנָקַט – והטעם שנקט רבי יאשיה אופן שמינה הבעל את האפוטרופוס להפר נדרים 'שֶׁתִּדּוֹר' אשתו בעתיד, ואַלִּיבָּא [-וכשיטתו] דְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, שהבעל עצמו יכול להפר נדרים שעתידה אשתו לידור, וְלֹא העמיד את דבריו באופן שמינהו להפר נדרים שֶׁכבר נָּדְרָה, וכְּרַבָּנָן, אוֹרְחָא דְּמִילְּתָא קָתָנֵי – כיון שרצה לנקוט אופן מצוי ורגיל, שממנה אותו להפר נדרים שתידור בעתיד, שהרי לגבי נדרים שכבר נדרה אינו צריך למנות שליח, אלא יכול הוא לקיימם או להפירם בעצמו עתה. אִי נַמִּי – עוד יש לבאר מדוע נקט רבי יאשיה את דבריו באופן שמינהו להפר נדרים שתידור בעתיד, כדי לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דְּרַבִּי יוֹנָתָן, הסובר שמועילה שליחות אפילו על נדרים שעדיין לא נדרה אשתו, אֲבָל וַדַּאי שאֲפִלּוּ אם אָמַר לְאַפּוֹטְרוֹפּוֹס, כָּל נְדָרִים שֶׁנָּדְרָה אִשְׁתִּי אִם תִּרְאֶה שֶׁלֹּא כָּרָאוּי לִי נָדְרָה, הָפֵר לָהּ, וְהֵפֵר, אֵינָן מוּפָרִין לְרַבִּי יֹאשִׁיָּה, כיון שאין שליחות מועילה בהפרת נדרים כלל.
פוסק הרמב"ן את ההלכה: וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ – וההלכה היא כשיטתו של רבי יאשיה, כיון דְּקַיְימָא לָן – שמקובל בידינו לענין פסיקת ההלכה במקום מחלוקת, שאם המחלוקת היא בְּאיסור שֶׁל תּוֹרָה, הַלֵּךְ אַחַר הַמַּחְמִיר, ואף כאן יש להחמיר באיסור נדרים שהוא מהתורה כדעת רבי יאשיה, שאין הבעל מפר על ידי שליח, אלא רק בעצמו.
