משנה
האומרת קוֹנָם שֶׁאֵינִי עוֹשָׂה מלאכה עַל פִּי [-עבור] אַבָּא, וְעַל פִּי אָבִיךָ, עַל פִּי אָחִי וְעַל פִּי אָחִיךָ, אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר, כיון שבכל הדברים הללו אין עינוי נפש, ואין אלו דברים שבינו לבינה. ואם אמרה לבעלה, קונם שֶׁאֵינִי עוֹשָׂה מלאכה עַל פִּיךָ – עבורך, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהָפֵר, כיון שאין הנדר חל כלל, שאין בכוחה להפקיע על ידי הנדר את שעבודה לבעלה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אף על פי כן יָפֵר לה בעלה, כיון שיש לחשוש שֶׁמָּא תַּעְדִּיף עָלָיו ותעשה עבורו מלאכה יוֹתֵר מִן הָרָאוּי לוֹ – יותר ממה שהיא משועבדת לו, ועל חלק זה חל הנדר, ותועיל הפרתו לבטל גם את החלק הזה של הנדר. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, אין לחשוש שמא תעדיף, כיון שגם ההעדפה שייכת לבעל, ואינה יכולה לאסור זאת עליו בנדר, ומכל מקום יָפֵר מטעם אחר, שֶׁמָּא לאחר זמן יְגָרְשֶׁנָּה, וכיון שבאותו זמן לא תהא משועבדת לו יחול הנדר, וּתְהֵא אֲסוּרָה לַחֲזוֹר לוֹ, כיון שלא יוכל להזהר בכך שלא תעשה עבורו שום מלאכה. אמנם תנא קמא סובר שאינו צריך להפר, דכיון שבזמן שהיא נשואה אין הנדר חל, אינו חל גם לאחר זמן, אם התגרשה.
גמרא
אָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, שאם אסרה האשה את מעשי ידיה על בעלה, ולאחר זמן גירשה, חל עליו הנדר. תמהה הגמרא, וְהָא [-והרי] אֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, וכיון שעתה ידיה משועבדות לבעלה, אינה יכולה להקדיש את מעשי ידיה לאחר שתתגרש, שיהיו מעשי ידיה ברשותה. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב הוּנָא, בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, משנתנו עוסקת בְּאופן שאוֹמֶרֶת האשה יִקְדְּשׁוּ יָדַי לְעוֹשֵׂיהֶן, ונמצא שלא אסרה רק את מעשי ידיה על בעלה, אלא את הידים עצמן, דְּיָדַיִם אִיתַנְהוּ בָּעוֹלָם – שהרי הידים עצמן קיימות בעולם עתה, וכיון שנאסרו הידים ממילא נאסרו גם מעשי הידים על הבעל.
ממשיכה הגמרא ומקשה, והרי אפילו לדעת הסובר שאדם יכול להקדיש דבר שלא בא לעולם, היינו כשאומר בפירוש שתחול הקדשתו בזמן שהיא יכולה לחול, אבל אם אמר את לשון ההקדש בסתם, ואינו יכול לחול עתה, אין דבריו חלים לאחר זמן (ר"ן), וכיצד חלה כאן הקדשתה, וְהָא מְשַׁעְבְּדֵי יָדֶיהָ לַבַּעַל – והרי מעשי ידיה של האשה משועבדים עתה לבעלה, ואינה יכולה לאוסרם עליו, וכיון שאין דבריה חלים עתה, אינם חלים גם לאחר זמן, כשתתגרש.
חוזרת הגמרא ומבארת את משנתנו באופן אחר, גם לדעת הסוברים שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, אָמַר רַב אַשִּׁי, שָׁאנִי – שונה הדבר לגבי קוֹנָמוֹת – נדרים שבהם אוסר האדם על חבירו את מעשיו או ממונו, דְּכִקְדוּשַּׁת הַגּוּף נִינְהוּ – כיון שזהו איסור הדומה להקדש שחל על גוף הדבר, ואין זה רק איסור ממוני, וְכִדבריו דְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא, אף שאדם החייב ממון לחבירו משתעבדים כל נכסיו לפרעון חוב זה, מכל מקום הֶקְדֵּשׁ שהקדיש הלוה את שורו בקדושת הגוף, וכן איסור חָמֵץ בפסח, אם היה המשכון של חמץ, וְשִׁחְרוּר עבד כנעני, אם שעבד לו את עבדו והוציאו לחירות, מַפְקִיעִין מִידֵי שִׁעְבּוּד של המלוה, וכיון שקונמות נחשבים כמו הקדש, אם כן כשאסרה האשה על בעלה את מעשי ידיה מפקיע הנדר את שעבודו של הבעל, ואין זה נחשב כדבר שלא בא לעולם.
תמהה הגמרא, וְתִּקְדוּשׁ מֵהַשְּׁתָּא – אם כן יהיו מעשי ידיה קדושים כבר עתה, בעודה נשואה, שהרי הקונם שעשתה האשה מפקיע את שעבודה לבעלה, ומדוע אמר רבי יוחנן בן נורי שהטעם שצריך הבעל להפר הוא רק מחשש שיגרשנה ולא יוכל להחזירה. ומתרצת הגמרא, אַלְּמוּהָּ רַבָּנָן לְשִׁעְבּוּדֵיהּ דְבַעַל – חיזקו חכמים את שעבודו של הבעל במעשי ידיה של אשתו, שלא תוכל להפקיעם על ידי קונם, ולכן כל זמן שהיא נשואה לו אין מעשי ידיה נאסרים עליו, אמנם לאחר שיגרשנה יחול הנדר וייאסרו עליו מעשי ידיה, ולא יוכל להחזירה, ומחמת כן אמר רבי יוחנן בן נורי שצריך הבעל להפר את הנדר מיד, בעודה נשואה לו.
