משנה
האומר לאשתו הֲרֵי זֶה גִּיטֵּיךְ אִם לֹא בָאתִי [-אם לא אבוא] מִכָּאן [-מעכשיו] וְעַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וּמֵת בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, אֵינוֹ גֵט, כיון שמשמעות לשון התנאי היא שלאחר שלא יבא שנים עשר חדש, יחולו הגירושין, והרי לאחר אותם שנים עשר חדש הוא כבר מת, ואין מת מגרש. אך אם אמר לה הֲרֵי זֶה גִּיטֵּיךְ מֵעַכְשָׁיו אִם לֹא בָאתִי מִכָּאן עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, והיינו שמעתה יחולו הגירושין, ובתנאי שלא יבא בתוך שנים עשר חדש, וּמֵת בְּתוֹךְ אותם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, הֲרֵי זֶה גֵּט, שהרי הגירושין חלו מיד, בעודו חי, וקיום התנאי היה לאחר זמן, כשהסתיימו אותם שנים עשר חדש ולא בא, ואין צורך שיהא הבעל חי בשעת קיום התנאי.
אדם האומר לעדים, אִם לֹא בָאתִי [-אם לא אבוא] מִכָּאן וְעַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ כִּתְבוּ גֵט וּתְנוּ לְאִשְׁתִי, אם כָּתְבוּ את הגֵט בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וְאף שנָתְנוּ רק לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, אֵינוֹ גֵט, שהרי ציוויו היה לכתוב את הגט רק לאחר שיעברו שנים עשר חדש, וכיון שהם כתבו את הגט קודם לכן, הרי זה כגט שנכתב שלא על פי ציווי הבעל, שהוא פסול.
גמרא
[שנינו במשנה, 'הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש, ומת בתוך שנים עשר חדש, אינו גט', מביאה הגמרא מי שחולק על דין זה: תַּנָּא בברייתא, רַבּוֹתֵינוּ הֵתִּירוּהָ לִינָּשֵׂא בגט זה. וקודם שתבאר הגמרא את טעמם, מבררת הגמרא, מַאן – מי הם אותם המכונים 'רַבּוֹתֵינוּ', אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, בֵּי דִּינָא דְּשָׁרוּ מִישְׁחָא – בית דין שהתירו שמן של גויים, וזהו רבי יהודה נשיאה, בן בנו של רבינו הקדוש, ומבארת הגמרא את טעמם, סָבְרֵי לָהּ – סוברים הם כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר, זְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר מוֹכִיחַ עָלָיו, כלומר, אדם שכותב את כל נכסיו במתנה לבנו לאחר מיתתו, לדעת חכמים צריך לכתוב שתחול המתנה 'מהיום ולאחר מיתה', והיינו שיקנה את גוף הקרקע מעכשיו, ואילו את פירות הקרקע יקנה רק לאחר מיתת האב, כדי שכל זמן שהאב חי יוכל הוא לאכול את פירות הקרקע ולהתפרנס מהם [אבל אם לא אמר 'מהיום', נמצא שלא נתן לו כלום בחייו, ולאחר מיתתו אין המתנה יכולה לחול, שהרי יצאו הנכסים מרשותו]. אמנם רבי יוסי חולק ואומר שאין צורך בכתיבה זו, כיון שהזמן הכתוב בשטר מוכיח שכוונתו שתחול המתנה מהיום, שאם לא כן לאיזה צורך כתב בשטר את הזמן. והוא הדין כאן, אף שלא אמר בפירוש בלשון התנאי שיחול הגט 'מעכשיו', כיון שכתוב זמן בגט אנו מפרשים שכוונתו שיחול הגט מעכשיו].
הגמרא מבארת עתה במה נחלקו התנא של משנתנו, האומר שאין זה גט, ו'רבותינו', שהתירוה להינשא: אָמַר אַבַּיֵּי, הַכֹּל מוֹדִים, הֵיכָא – באופן דְּאָמַר לָהּ הבעל לאשתו בשעת מסירת הגט שיחולו הגירושין לִכְשֶׁתֵּצֵא חַמָּה מִנַּרְתִּיקָהּ, לְכִי נַפְקָא אָמַר לָהּ – שכוונתו היא שכאשר תצא השמש, והיינו בבוקר, יחול הגט, וְאִי מָאִית בְּלֵילְיָא – ואם ימות אותו אדם בלילה, קודם יציאת השמש, הֲוֵי גֵּט לְאַחַר מִיתָה, וְאֵין גֵּט חל לְאַחַר מִיתָה, ואינה מגורשת. ואם אמר לה שתהא מגורשת עַל מְנָת שֶׁתֵּצֵא חַמָּה מִנַּרְתִּיקָהּ, מֵעַכְשָׁו קָאֲמַר לַהּ – כוונתו היתה שיחול הגט כבר מעתה, אם יתקיים התנאי, וַהֲוָה לַהּ – והרי זה גֵּט מֵחַיִּים, והטעם לכך הוא כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא, כָּל הָאוֹמֵר בתנאו לשון 'עַל מְנָת' כְּאוֹמֵר מֵעַכְשָׁו דָּאמֵי – הרי הוא נחשב כמי שאמר בפירוש בתנאו שיחול מעתה, ולדברי הכל חלים הגירושין. לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא בְּאופן שאמר שיחול הגט 'אִם תֵּצֵא חמה מנרתיקה', מַר סָבַר כְּרַבִּי יוֹסֵי -רבותינו שהתירוה להנשא סוברים כרבי יוסי, דְּאָמַר, זְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר מוֹכִיחַ עָלָיו, שהתכוון שיחול הגט מהזמן הכתוב בו, וַהֲוָה לֵיהּ – והרי זה כְּאילו כתוב בגט בפירוש שיחול 'מֵהַיּוֹם אִם מַתִּי', 'מֵעַכְשָׁו אִם מַתִּי', וּמַר סָבַר – ואילו התנא של משנתנו סובר שלָא אַמְרִינָן כְּרַבִּי יוֹסֵי שזמנו של השטר מוכיח עליו, וְהַוָּה לֵיהּ – והרי זה כְּאומר 'אִם מַתִּי' גְּרֵידָא – בלבד [ללא אמירת 'מהיום'], שבאופן זה מתפרשים דבריו שיחול הגט לאחר מיתתו, ואין גט לאחר מיתה. פוסק הרי"ף, וְהִילְכְתָא כְּרַבָּנָן – והלכה כדברי חכמים במשנתנו, ולכן האומר 'אם תצא' אין הגט חל אלא לאחר קיום התנאי, וכמבואר במשנתנו באופן שאמר 'אם מתי' נמצא שחל הגט לאחר מיתתו, וכיון שאין גט לאחר מיתה, אינה מגורשת.
