משנה
אגב המשנה הקודמת, מובאים במשניות הבאות דיני קנינים נוספים: עֶבֶד עִבְרִי – אדם מישראל הנמכר כעבד לישראל אחר [והיינו או באופן שגנב ואין לו מהיכן לשלם, שבית דין מוכרים אותו כדי לשלם בכסף זה את גניבתו, או באופן שהוא מוכר את עצמו מרצונו], נִקְנָה באחת מדרכים אלו, בְּכֶסֶף הניתן לו על ידי האדון הקונה אותו, וּבִשְׁטָר – או בשטר קנין, שכותב העבד לאדון 'הריני מכור לך'. וְקוֹנֶה את עַצְמוֹ – משתחרר מעבדותו לרבו, בַּשָּׁנִים – לאחר תום השנים שנמכר להם [אם מכרוהו בית דין היינו לשש שנים, ואם מכר את עצמו הרי זה לפי מנין השנים שמכר], וּבִשנת היּוֹבֵל, שבה יוצאים כל העבדים לחירות, אף שעדיין לא הסתיימו שנות מכירתם, וּבְגִרְעוֹן כָּסֶף – אם משלם העבד לאדון כסף כשווי השנים שעדיין לא עבדו.
יְתֵירָה עָלָיו אָמָה הָעִבְרִיָּה – יש יתרון לאמה עבריה על פני עבד עברי, שֶׁמלבד שלשת דברים אלו שאף היא יוצאת בהם לחירות, קּוֹנָה אֶת עַצְמָהּ גם בַּסִּימָנִין – בסימני גדלות.
וְהַנִּרְצָע – עבד עברי שלא רצה לצאת לחירות בתום שש שנות ממכרו, שאמרה תורה 'ורצע אדוניו את אוזנו במרצע ועבדו לעולם', נִקְנָה בִרְצִיעָה זו לענין זה שממשיך בעבדותו עד שנת היובל, וְקוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ לצאת לחירות, בַּיּוֹבֵל, וּבְמִיתַת האָדוֹן, כיון שנאמר 'ועבדו' ודרשו חכמים שעליו לעבוד רק את האדון עצמו שרצע את אזנו, ולא את בניו ובנותיו לאחר מיתתו, ולכן כשמת האדון, יוצא העבד לחירות.
מבארת עתה המשנה את אופני קניית עבד כנעני: עֶבֶד כְּנַעֲנִי, נִקְנָה לאדונו הישראלי באחת משלש הדרכים הללו, בְּכֶסֶף שנותן האדון תמורתו, וְכן בִשְׁטָר מכירה שכותב עליו, וְכן בַחֲזָקָה – על ידי שמשמש את אדונו שימוש של עבדות, ובכך האדון 'מחזיק' בו. וְקוֹנֶה את עַצְמוֹ לצאת לחירות, בְּכֶסֶף, שניתן עַל יְדֵי אֲחֵרִים, כלומר, על ידי שאדם אחר נותן לאדונו כסף כדי שיוציאנו לחירות [אך העבד עצמו אינו יכול לקבל כסף כדי לפדות את עצמו, שהרי מיד כשיקבל את הכסף יזכה בו אדונו, כי 'מה שקנה עבד קנה רבו'], וְכן בִשְׁטָר שחרור, עַל יְדֵי עַצְמוֹ – שנותן לו אדונו שטר שחרור, אך אין אדם אחר יכול לקבל מהאדון שטר שחרור עבור העבד, כיון ששחרור העבד נחשב כ'חובה' והפסד עבור העבד, שעל ידי שחרור זה נאסר בשפחה כנענית, ואין אדם יכול לעשות עבור חבירו פעולה הגורמת לו הפסד, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים חולקים ואוֹמְרִים, יוצא העבד לחירות בְּכֶסֶף אפילו עַל יְדֵי עַצְמוֹ – על ידי שנותנים לו כסף בתנאי שלא יזכה בו רבו, וסוברים חכמים שמועיל תנאי זה, וכיון שהכסף שלו יכול העבד ליתנו לאדונו תמורת שחרורו, וכל שכן שיכול הוא לצאת בכסף על ידי אחרים, שיתנו לאדונו את כסף פדיונו, וּבִשְׁטָר, אפילו עַל יְדֵי אֲחֵרִים המקבלים וזוכים עבורו בשטר השחרור, כיון שסוברים חכמים שזכות היא לעבד לצאת לחירות, שהרי בכך נעשה ישראל גמור, ויכול אדם לעשות עבור חבירו פעולה שהיא זכות לו, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא הַכֶּסֶף מִשֶּׁל אֲחֵרִים – באופן שזוכה בכסף כדי ליתנו לרבו בפדיונו, צריך שיהא זה כסף שקיבל מאנשים אחרים, על מנת שאין לאדון חלק בו, אבל כסף שהשיג העבד בכח עצמו, בין בעבודה ובין במציאה, הכל שייך לאדונו, ואינו יכול לפדות בו את עצמו.
