אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר שֵׁילָא, אָמַר רַב חִסְדָּא, הָאָב שֶׁמָּחַל לבנו עַל כְּבוֹדוֹ, כְּבוֹדוֹ מָחוּל, ופטור הבן מלכבדו. אבל הָרַב שֶׁמָּחַל לתלמידו עַל כְּבוֹדוֹ, אֵין כְּבוֹדוֹ מָחוּל, וחייב התלמיד לכבדו. וְרַב יוֹסֵף אָמַר, אֲפִלּוּ הָרַב שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ, כְּבוֹדוֹ מָחוּל. וְסוּגְיָין – סוגיית הגמרא היא כְּרַב יוֹסֵף, שהרב יכול למחול על כבודו, אֶלָּא מִיהוּ – ואמנם, אַף עַל גַּב דִּכְבוֹדוֹ מָחוּל, ואין התלמיד צריך לכבדו כיבוד גמור, מכל מקום הִידּוּר בָּעֵי לְמִיעֲבַד לֵיהּ – צריך הוא לעשות לו כבוד קצת, כִּי הָא – כמו מעשה זה שאירע, דְּרָבָא הֲוָה מַשְׁקֵי בֵּי הִלּוּלֵיהּ דִּבְרֵיהּ – רבא היה משקה בעצמו את האורחים בנישואי בנו, וְדַלָּא לְהוּ כָּסָא – ומזג להם כוס לְרַב פַּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, וְאותם חכמים קָמוּ מִקָמֵיהּ – עמדו לפני רבא, לכבדו, וכן מזג כוס לְרַב מָרִי וּלְרַבִּי פִּנְחָס בְּנֵי רַב חִסְדָּא, וְלֹא קָמוּ מִקָמֵיהּ – ולא כיבדוהו לקום לפניו, וְאִיקְפַּד – הקפיד על כך רבא ואָמַר להם, הַנֵּי רַבָּנָן – האם אתם, החכמים, רַבָּנָן – חשובים בעיני עצמכם כחכמים שאינם צריכים לקום מלפני, וְהַנֵּי רַבָּנָן – ואילו אותם חכמים, שהם רב פפא ורב הונא בנו של רבי יהושע, לָאו רַבָּנָן – אינם חכמים וחשובים, ומחמת כן קמו לפני, בתמיהה, ואם היה רבא יכול למחול על כבודו, בודאי היה עושה כן ולא היה מוכיח אותם, ומוכח שאף כאשר מוחל החכם על כבודו, צריכים האנשים להדרו ולכבדו, ולכן הקפיד עליהם רבא.
וְכֵן נַמִּי – וכן הדין גם בנָשִׂיא, שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ, כְּבוֹדוֹ מָחוּל. אֲבָל מֶלֶךְ ישראל שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ, אֵין כְּבוֹדוֹ מָחוּל, כיון שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז טו) 'שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ', ומלשון זו למדו חכמים שזו מצוות עשה שֶׁתְּהֵא אֵימָתוֹ של המלך עָלֶיךָ, ולכן גם אם מחל על כבודו, חייבים כל ישראל לכבדו.
תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, נאמר בפסוק (ויקרא יט לב) 'מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם', יָכוֹל היית לומר שבכלל מצוה זו לכבד אֲפִלּוּ זָקֵן אַשְׁמַאי – עם הארץ, המלא עבירות ואשמות, תַּלְמוּד לוֹמַר – לכך נאמר באותו פסוק 'וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן', וְאֵין 'זָקֵן' אֶלָּא חָכָם בתורה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא טז) 'אֶסְפָה לִי שִׁבְעִים אִישׁ [מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל]', ושם הרי היו חכמים בתורה, שנאמר עליהם באותו פסוק 'אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו'. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, אֵין 'זָקֵן' האמור כאן אֶלָּא זֶה שֶׁקָּנָה חָכְמָה, והרי מילים אלו רמוזות בתיבת 'זקן', שהוא ראשי תיבות של 'זה קנה', וקנין סתם הוא קנין חכמת התורה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח כב) 'ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ', וכוונת הכתוב לקנין חכמת התורה.
ממשיכה הברייתא ומבררת, יָכוֹל היית לומר שיַעֲמוֹד מִפָּנָיו מִמָּקוֹם רָחוֹק, מי כשיראנו, ואפילו שאינו סמוך אליו, תַּלְמוּד לוֹמַר – לכך נאמר מפני שיבה תָּקוּם, וְהָדַרְתָּ פני זקן', ומסמיכות המילים 'תקום' 'והדרת' יש לדרוש, לֹא אָמַרְתִּי שעליך לקום אֶלָּא בקִימָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הִידּוּר – כבוד, וקימה מרחוק אין בה כבוד, שהרי לא ניכר למי הוא קם. אִי – אם אכן יש צורך שתהיה זו קימה שיש בה הִידּוּר, יָכוֹל היית לומר שיְהַדְּרֶנּוּ בְּמָמוֹן – יכבדנו בכך שיתן לו ממון, תַּלְמוּד לוֹמַר – לכך נאמר לשון 'תָּקוּם', ללמדך, מַה קִּימָה שֶׁאֵין בָּהּ חֶסְרוֹן כִּיס, אַף הִידּוּר שֶׁאֵין בּוֹ חֶסְרוֹן כִּיס.
יָכוֹל היית לומר שיַעֲמוֹד מִפָּנָיו בְּבֵית הַכִּסֵּא וּבְבֵית הַמֶּרְחָץ, תַּלְמוּד לוֹמַר – לכך נאמרו שתי מילים אלו סמוכות זו לזו, 'תָּקוּם, וְהָדַרְתָּ', ללמדך שלֹא אָמַרְתִּי שיש לקום לזקן אֶלָּא בקִימָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הִידּוּר, וקימה במקומות אלו אין בה כבוד.
(וְאִי זוֹ הִיא קִימָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הִידּוּר, הֲוֵי אוֹמֵר זֶה כשנכנס הזקן לתוך אַרְבַּע אַמּוֹת). יָכוֹל יַעֲצִים האדם את עֵינָיו מִמֶּנּוּ – מהזקן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְאֵהוּ ולא יצטרך לקום לכבודו, תַּלְמוּד לוֹמַר באותו פסוק 'מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה", כיון שכל דָּבָר הַמָּסוּר לַלֵּב, ואין אדם יכול לדעת זאת על פי מעשה חיצוני, נֶאֱמַר בּוֹ 'וְיָרֵאתָ', ואף כאן צריך האדם להתיירא מלפני ה', היודע אם עצם את עיניו כדי שלא יראה את הזקן.
