מביאה הגמרא מעשים בענין זה: אַבַּיֵּי, מִכִּי חָזֵי לֵיהּ לְאוּנֵּי דְחֲמָרֵיהּ – משעה שהיה רואה את אזני חמורו דְרַב יוֹסֵף, שהיה רבו, הֲוָה קָאֵים – היה עומד לכבודו, אפילו שעדיין לא ראה את רבו בעצמו. ואף שלא היה רב יוסף מהלך באותו זמן אלא רוכב על החמור, דְּקָיְימָא לָן – שהרי כך מקובל בידינו לענין זה, דְּרָכוּב כִּמְהַלֵּךְ דָּמֵי – שדין תלמיד חכם הרוכב על בהמה כדין תלמיד חכם ההולך ברגליו, וּמִחַיֵּיב לְמֵיקָם מִקָּמֵיהּ – וחייב האדם לקום מפניו כשעובר לפניו.
הרי"ף מביא סוגיות נוספות בענין כיבוד תלמידי חכמים: גַּרְסִינָן במסכת יומא (נג.) בְּפֶרֶק הוֹצִיאוּ לוֹ אֶת הַכַּף, תַּלְמִיד הַנִּפְטָר [-הנפרד] מֵרַבּוֹ, אַל יַחֲזִיר פָּנָיו לאחוריו וְיֵלֵךְ, באופן שמפנה גבו לרבו, אֶלָּא פונה לִצְדָדִין, דרך כבוד. כִּי הָא – וכמו מעשה זה, דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, כִּי הֲוָה מִיפְטָר מִינֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן – כשהיה נפרד מרבי יוחנן רבו, הֲוָה מְסַגֵּי וְאָזֵיל לַאֲחוֹרֵיהּ – היה פוסע והולך לאחוריו, כשפניו כלפי רבו. כִּי הֲוָה בָּעֵי רַבִּי יוֹחָנָן לְסַגּוּיֵי – כשהיה רבי יוחנן רוצה ללכת ממקומו, הֲוָה גְּחִין וְקָאִים רַבִּי אֶלְעָזָר אַדּוּכְתֵּיהּ – היה רבי אלעזר מכופף עצמו דרך הכנעה ועומד במקומו, עַד דַּהֲוָה מִיכְסֵי רַבִּי יוֹחָנָן מִינֵּיהּ – עד שהיה רבי יוחנן מתכסה מעיניו, שלא היה רואהו יותר.
שנינו בברייתא, 'רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, מִנַּיִן לְזָקֵן שֶׁלֹּא יַטְרִיחַ את הציבור לעמוד בפניו, תַּלְמוּד לוֹמַר 'זָקֵן וְיָרֵאתָ'. אָמַר אַבַּיֵּי, נְקִיטִינַן – דבר זה מקובל בידינו, דְּאִי מַקִּיף – שאם הזקן מאריך דרכו כדי לעבור במקום שאין בו בני אדם, כדי שלא להטריח את הציבור לקום לכבודו, חַיֵּי – זוכה הוא להאריך ימים. אַבַּיֵּי, מַקִּיף – היה מאריך דרכו לצורך כך. וכן רַבִּי זֵירָא, היה מַקִּיף.
שנינו בברייתא, 'אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר, מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, אֲפִלּוּ כָּל שֵׂיבָה בְּמַשְׁמַע'. אָמַר אַבַּיֵּי, הֲלָכָה כְּאִיסִי בֶּן יְהוּדָה, שיש לכבד אפילו זקן עם הארץ. מביאה הגמרא את מנהגם של האמוראים בענין זה: רַבִּי יוֹחָנָן, הֲוָה קָאֵים מִקָּמֵי סָבֵי דַאֲרַמָּאֵי – היה קם אף לפני זקנים גויים, אָמַר, כהסבר למעשיו, כַּמָּה הַרְפַּתְּקֵי עֲדוּ עֲלַיְהוּ דְּהַנֵּי – כמה מקרים וצרות עברו על זקנים אלו, ובהם ראו ניסים ומופתים של הקדוש ברוך הוא. רָבָא, מֵיקָם לֹא קָאֵים – לא היה קם לכבוד זקנים גויים, הִידּוּר עֲבִיד לְהוּ – היה רק מכבדם בכך שהיה זז מעט במקומו, כאילו רוצה לקום. אַבַּיֵּי, לא היה קם בפניהם, אך יָהִיב לְהוּ יְדָא לְסָבֵי – היה מושיט ידו לזקנים גויים, לתמוך בהם בהליכתם.
גָּרְסִינָן במסכת בבא בתרא (קכ.) בְּפרק יֵשׁ נוֹחֲלִין, אָמַר רַבִּי אַמִּי, בִּישִׁיבָה – במקום שמתאספים לשבת בדין, או לשאר ישיבות של תורה, הַלֵּךְ אַחַר חָכְמָה, לכבד את החכם ביותר. בִּמְסִבָּה שאינה של תורה, וכגון סעודת נישואין או אירוסין, הַלֵּךְ אַחַר זִקְנָה – יש לכבד את הזקן ביותר. אָמַר רַב אַשִּׁי, וְהוּא – דין זה שיש לכבד את החכם בישיבה, היינו דְמוּפְלָג בְּחָכְמָה – שהוא גדול בחכמה הרבה יותר משאר חבריו, וְהוּא – ודין זה שיש לכבד את הזקן במסיבה, היינו דְמוּפְלָג בְּזִקְנָה, אך אם אין אחד מהם מופלג בהרבה משאר חבריו בחכמה או בזיקנה, בין בישיבה ובין במסיבה הולכים אחר זקנה.
וְגָרְסִינָן נַמֵּי הָתָם – ועוד למדנו שם (בב קיט:), וְהִלְכְתָא – כך היא ההלכה, חוֹלְקִין כָּבוֹד לַתַּלְמִיד בִּמְקוֹם הָרַב, וְהִלְכְתָא, אֵין חוֹלְקִין כבוד לתלמיד במקום הרב. והקשתה הגמרא שם, קַשְׁיָא הִלְכְתָא אַהִלְכְתָא – הרי יש לכאורה סתירה בין שתי ההלכות, האם חולקים כבוד לתלמיד בפני הרב או לא. ותירצה הגמרא, לֹא קַשְׁיָא – אין זו קושיא, אלא כל דין נאמר במקרה אחר, הָא – האופן שבו חולקים כבוד לתלמיד במקום הרב, היינו דְּפַלִּיג לֵיהּ רַבֵּיהּ יִקְרָא – כשהרב בעצמו מכבד את תלמידו, ובאופן זה גם שאר בני אדם רשאים לכבדו בפני הרב. הָא – והאופן שבו אין לכבד את התלמיד במקום הרב, דְּלֹא פַלִּיג לֵיהּ רַבֵּיהּ יִקְרָא – באופן שאין הרב עצמו מכבדו, והמכבד את התלמיד בפני הרב באופן זה נראה כמזלזל בכבודו של הרב.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בִּפְנֵי רַבּוֹ, לכבדו, נִקְרָא רָשָׁע, וְאֵינוֹ מַאֲרִיךְ יָמִים, וְתַלְמוּדוֹ מִשְׁתַּכֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ח יג) 'וְטוֹב לֹא יִהְיֶה לָרָשָׁע, וְלֹא יַאֲרִיךְ יָמִים, כַּצֵּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יָרֵא מִלִּפְנֵי אֱלֹהִים', ומוֹרָא זוֹ שבפסוק, אֵינִי יוֹדֵעַ מַה הוּא, אמנם, כְּשֶׁהוּא [-הפסוק] אוֹמֵר 'תָּקוּם וְיָרֵאתָ', הֲוֵי אוֹמֵר, מוֹרָא זוֹ קִימָה.
