גמרא
שנינו במשנה, 'ארבעה אבות נזיקין'. מדייקת הגמרא, מִדְּקָתָּנֵי – מכך שנקטה המשנה לשון 'אָבוֹת', מִכְּלָל דְּאִיכָּא – משמע מכך שיש להם 'תּוֹלָדוֹת', כלומר, סוגי נזקים הדומים במהותם לאבות, ואם כן יש לברר, האם תּוֹלְדוֹתֵיהֶן כְּיוֹצֵא בָּהֶן – דינם שוה לאבות, אוֹ לֹא. ומבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ, כֵּיוָן דְּקַיְמָא לָן – כיון שמקובל בידינו להלכה, דְּנֶזֶק שָׁלֵם מָמוֹנָא הוּא – כל מזיק המשלם את דמי כל נזקו, הרי זהו חיוב ממוני, ולא קנס, וחיוב כזה חל על המזיק מעצמו, אף ללא שיחייבוהו בית דין, וכן יכולים לדון בחיוב זה גם דיינים שאינם סמוכים, וַחֲצִי נֶזֶק קְנָסָא הוּא – ואילו חצי נזק שחייבה תורה זהו קנס [כיון שאם היה זה חיוב ממוני רגיל על כך שלא שמר כראוי, היה לו להתחייב בתשלום כל הנזק, ומכך שפטרה אותו התורה מדמי חצי הנזק מוכח שאינו נחשב כאשם בנזק, ולכן היה מן הראוי לפוטרו לגמרי, אלא שמכל מקום קנסה אותו התורה וחייבה אותו בדמי חצי נזק], וקנס אין האדם מתחייב מעצמו, אלא יש צורך שידונו אותו ויחייבוהו בכך בית דין סמוכים, וּמוּעָד – שור מועד, שרגיל הוא להזיק כבר שלש פעמים, שֶׁהִזִּיק פעם נוספת, מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם, ומִן הָעֲלִיָּה – מנכסי המזיק, שכל נכסיו משועבדים לתשלום הנזק, וְאילו שור תָם, שעדיין לא הזיק שלש פעמים, מְשַׁלֵּם רק חֲצִי נֶזֶק, שזהו תשלום קנס, ורק מִגּוּפוֹ של המזיק, ואם אבד או מת השור המזיק אין בעל השור חייב לשלם את הנזק משאר נכסיו, בָּעֵינַן לְמֵידָע – צריכים אנו לדעת מה דינם של הַנֵּי תּוֹלָדוֹת דְּהַנֵּי אָבוֹת – התולדות הללו של האבות המוזכרים במשנה, אִי כְּיוֹצֵא בָּהֶן נִינְהוּ – האם דינם שוה לאבות, דְּכֹל מוּעָד מִינַּיְיהוּ תּוֹלָדָה דִּילֵּיהּ כְּוָותֵיהּ – שכל אחד מהם, כשהוא מועד, אף התולדה שלו דומה לו בדינו, וּמְשַׁלֵּם גם על התולדה נֶזֶק שָׁלֵם מִן הָעֲלִיָּה, וְכן תָם, תּוֹלָדָה דִּילֵּיהּ כְּוָותֵיהּ – תולדתו כיוצא בו, וּמְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק מִגּוּפוֹ, אוֹ דִּלְמָא – או שמא נאמר שתּוֹלְדוֹתֵיהֶן לָאו כְּיוֹצֵא בָּהֶן, אלא יתכן שתהיה תולדה של מועד המשלמת חצי נזק, או תולדה של תם המשלמת נזק שלם.
וְאַסְּקִינָא – והסיקה הגמרא בנידון זה, דְּכוּלְּהוֹ – שכל האבות המנויים במשנה, תּוֹלְדוֹתֵיהֶן כְּיוֹצֵא בָּהֶן, ודינם שוה לאבות, בַּר – חוץ מִתּוֹלָדָה דְּרֶגֶל, שאין כל התולדות של רגל דומות לאב, אלא בחלקן הדין שונה, וּמַאי נִיהוּ – ומה היא אותה תולדה של רגל שאין דינה שוה לדין רגל, חֲצִי נֶזֶק צְרוֹרוֹת, כלומר, בעל חיים שלא הזיק בגופו ממש, ואף לא בדבר המחובר לגופו, אלא זרק צרור למרחק, ופגע הצרור בכלי ושברו, שאף על פי שנחשב הדבר כתולדה של רגל, אינו משלם נזק שלם כמו רגל, דְּהִלְכְתָא גְּמִירִי לָהּ – כיון שהלכה למשה מסיני היא, דְּלָא מְשַׁלֵּם אֶלָּא חֲצִי נֶזֶק. וְאַמַּאי קָרוּ לָהּ – ומדוע מכונה נזק זה של צרורות כתּוֹלָדָה דְּרֶגֶל, אם דינו שונה ממנו בכך שהוא משלם רק חצי נזק, מבארת הגמרא, לְשַׁלֵּם מִן הָעֲלִיָּה – שחייב בעל השור לשלם את אותו חצי נזק מנכסיו, ולא רק מגופו של השור המזיק, וּלְפוֹטְרָהּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – וכן פטור בעל השור אם אירע הנזק ברשות הרבים, בדומה לרגל, הפטורה ברשות הרבים, ורק אם הזיק בתוך חצר חבירו, חייב בתשלומים.
וּמַאי – ומה היא לשון 'עֲלִיָּה' שנקטה המשנה בחיוב תשלומים אלו, מְעֻלָּה שֶׁבִּנְכָסָיו של המזיק, כְּדִתְנַן – כפי ששנינו במשנה במסכת גיטין (מח:), הַנְּזִיקִין, שָׁמִין לָהֶן את תשלומי נזקם בְּעִדִּית – בקרקע הטובה ביותר שיש למזיק, וּבַעַל חוֹב שגובים ממנו את חובו, משלם בְּקרקע בֵינוֹנִית, וּכְתוּבַּת אִשָּׁה נגבית בְּזִבּוּרִית – בקרקע הגרועה שיש לבעל.
