במשנתנו נמנו ארבעה אבות נזיקין, אמנם הגמרא מביאה עתה ברייתא שבה נמנו אבות נזיקין נוספים: תָּנֵי רַבִּי חִיָּא בברייתא, עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אָבוֹת נְזִיקִין, וְאֵלּוּ הֵן, הַשּׁוֹר, וְהַבּוֹר, וְהַמַּבְעֶה, וְהַהֶבְעֵר, והם הארבעה המנויים במשנתנו, וְשׁוֹמֵר חִנָּם, שאם פשע בשמירה חייב לשלם, וְהַשּׁוֹאֵל, החייב אפילו במקרה שהחפץ נאנס, וְנוֹשֵׂא שָׂכָר, החייב אפילו אם נגנב או אבד החפץ, וְהַשּׁוֹכֵר, שדינו כשומר שכר, וְנֶזֶק, שמשלם אדם המזיק את חבירו, וְצַעַר, וְרִפּוּי, וְשֶׁבֶת, וּבֹשֶׁת, שכל אלו תשלומי אדם המזיק אדם, וְתַשְׁלוּמֵי כֶּפֶל שמשלם גנב, וְתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה שמשלם הגונב שור או שה וטבחו או מכרו, וְגַנָּב, וְגַזְלָן, המשלמים את קרן הגניבה או הגזילה, וְעֵדִים זוֹמְמִין, המשלמים מה שזממו לחייב בעדות השקר שלהם, וְהָאוֹנֵס, שקנסה אותו התורה לשלם חמישים כסף, וְהַמְּפַתֶּה, שאף הוא משלם קנס של חמישים כסף, וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רַע על אשתו, שקנסה אותו התורה לשלם מאה כסף, וְהַמְּטַמֵּא את תרומת חבירו על ידי שמניח עליה שרץ מת, וְהַמְדַמֵּעַ – מערב תרומה בחולין, ובכך יורד הערך של החולין המעורבים בתרומה, כיון שאין הבעלים יכול למכור את התערובת אלא במחיר של תרומה, שהוא זול יותר ממחיר של חולין, מאחר ואין התרומה ראויה אלא לכהנים. וְהַמְנַסֵּךְ יין חבירו לעבודה זרה. הֲרֵי עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אָבוֹת נְזִיקִין. וּמוֹסֵר ממון חבירו לגויים, הֲרֵי עֶשְׂרִים וַחֲמִשָׁה.
וְהַאי דְּקָרוּ לְהוּ אָבוֹת – והטעם שמכנה אותם הברייתא בשם 'אבות', לָאו מִכְּלָל דְּאִיכָּא לְכוּלְהוּ תּוֹלְדוֹת – אין לדייק מכך שיש לכולם תולדות, אֶלָּא לְשַׁלֵּם מִמֵּיטַב הוּא דְּקָרוּ לְהוּ הָכִי – הם מכונים אבות רק מחמת שדינם שוה לאבות נזיקין לגבי זה שחייב המזיק לשלם ממיטב.
ואותם נזקים שהוזכרו בברייתא, שהם מְטַמֵּא, וּמְדַמֵּעַ וּמְנַסֵּךְ, כּוּלְהוּ – כל אלו הֶזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר הוּא – הרי זהו היזק שאינו נראה לעין, וְלֹא שְׁמֵיהּ הֶזֵּק – ומעיקר הדין אינו נחשב 'נזק', ואין העושה כן חייב בתשלומים, אֶלָּא קְנָסָא הוּא דְּקַנְסוּהוּ רַבָּנָן – קנסוהו חכמים וחייבוהו לשלם, מִשּׁוּם דְּעָבַד אִיסּוּרָא – כיון שעשה איסור בכך שגרם נזק לממון חבירו. דְּגַרְסִינָן – שהרי כך למדנו במסכת גיטין (מד:) בְּפֶרֶק הַשּׁוֹלֵחַ גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, אָמַר אַבַּיֵי, נַקְטִינָן – כך מקובל בידינו להלכה, אדם שטִימֵּא טַהֲרוֹתָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ, וּמֵת המזיק קודם ששילם, לֹּא קָנְסוּ את בְנוֹ אַחֲרָיו לשלם את הנזק מירושת אביו, מַאי טַעְמָא – ומה הטעם לכך, והרי בשאר נזקים צריך הבן לשלם את חיובי אביו, אלא כיון שכאן הֶזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר הוּא, וְלָאו שְׁמֵיהּ הֶזֵּק – ומעיקר הדין אינו נחשב כלל נזק המחייב בתשלומים, אלא רק קְנָסָא דְּרַבָּנָן הוּא שקנסו את המזיק עצמו לשלם, לְדִידֵיהּ – את המזיק עצמו, דְּעָבַד אִיסּוּרָא – שעשה איסור בכך שהזיק, אף שזהו היזק שאינו ניכר, קְנָסוּהוּ רַבָּנָן – קנסוהו חכמים וחייבוהו לשלם את הנזק, אבל לִבְרֵיהּ – את בנו של המזיק, דְּלֹא עָבַד אִיסוּרָא – שלא עשה בעצמו כל איסור, לֹּא קְנָסוּהוּ רַבָּנָן.
מביא הרי"ף משנה נוספת בענין היזק שאינו ניכר: וּבְפֶרֶק הַנִּיזָקִין (גיטין נב:) תְּנַן במשנה, הַמְּטַמֵּא, וְהַמְדַמֵּעַ, וְהַמְנַסֵּךְ, אם עשה כן בְּשׁוֹגֵג, פָּטוּר. ואם עשה כן בְּמֵזִיד, חַיָּיב. וּפְלִיגֵי בָּהּ – ובגמרא שם (נג.) נחלקו בביאור המשנה חִזְקִיָּה וְרַבִּי יוֹחָנָן, חִזְקִיָּה אָמַר, דְּבַר תּוֹרָה – מעיקר דין התורה, אֶחָד [-בין] שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד, חַיָּיב בתשלומי הנזק, מַאי טַעְמָא – ומה הטעם לכך, כיון שסובר חזקיה שהֶזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר, שְׁמֵיהּ הֶזֵּק – שמו 'נזק', ומחייב בתשלומים, וּמַה הטַעַם של חכמים שאָמְרוּ שאם עשה כן בְּשׁוֹגֵג פָּטוּר, כְּדֵי שֶׁיּוֹדִיעֶנּוּ שנטמאו טהרותיו, שאם תאמר שהא חייב בתשלומים, ימנע מלהודיעו על כך כדי שלא יתבע ממנו את התשלום, ובעל הפירות לא ידע זאת מעצמו, שהרי אין ההיזק ניכר [אבל במזיד אין חשש שלא יודיענו, שהרי טימאם בכוונה כדי לצערו, ואם לא ידע זאת הלה, לא יצטער]. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, דְּבַר תּוֹרָה, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד פָּטוּר מתשלומים, מַאי טַעְמָא – והטעם לכך הוא כיון שהֶזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר לֹּא שְׁמֵיהּ הֶזֵּק – אין שמו 'נזק', והעושה כן אינו חייב בתשלומים, וּמַה טַּעַם אָמְרוּ חכמים שבְּמֵזִיד חַיָּב, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא כָּל אֶחָד וְאֶחָד הוֹלֵךְ וּמְטַמֵּא טַהֲרוֹתָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ, וְאוֹמֵר פָּטוּר אֲנִי.
וְאוֹתְבִינַן עֲלֵיהּ דְּחִזְקִיָה – והקשתה הגמרא שם על שיטת חזקיה מֵהָא דִּתְנַן – ממה ששנינו במשנה במסכת בבא קמא (צו:), גָּזַל מַטְבֵּעַ, וְנִפְסַל, או שגזל תְּרוּמָה, וְנִטְמֵאת, או שגזל חָמֵץ, וְעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח, שבכל האופנים הללו הגזילה איבדה מעצמה את שווייה, אוֹמֵר לוֹ הגזלן 'הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ', כיון שמחזיר לו את הגזילה כפי שהיתה בשעת הגזילה, ואינו חייב לשלם לו כפי שהיתה הגזילה שוה בשעת הגזילה. וְאִי אָמַרְתְּ – ואם נאמר כדברי חזקיה, שהֶזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִכָּר שְׁמֵיהּ הֶזֵּק, הַאי גַּזְלָן הוּא – הרי משעה שמשך את הגזילב לרשותו עמדה היא באחריותו, ועליו להחזירה כשהיא שלימה, וכיון שהוזקה באופן שלדעת חזקיה נחשב הדבר כ'נזק', וּמָמוֹנָא בָּעֵי שַׁלּוֹמֵי – עליו לשלם ממון, וכדין גזלן שאבדה ממנו הגזילה או שהוזקה בהיזק הניכר, שחייב לשלם ממון תמורת הגזילה. וְסַלְקָא בִּתְיוּבְתָּא – ונשארה הגמרא בקושיא על חזקיה, וְקָיְמָא לָן – ומקובל בידינו שההלכה היא כְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר, שהיזק שאינו ניכר לֹא שְׁמֵיהּ הֶזֵּק – אינו נחשב נזק, וחיוב התשלומים שלו במזיד הוא רק מדרבנן.
