משנה
כפי שהתבאר לעיל, בעל חיים המזיק באופן שכוונתו להזיק, וזהו אב נזק של 'קרן', משלם בשלש הפעמים הראשונות חצי נזק בלבד, מגופו. משנתנו מבארת את הדין באופן שהיזק זה לא היה ברשות הרבים, אלא ברשות הניזק. שׁוֹר הַמַּזִּיק בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק, שהתבאר לעיל שחייב לשלם, כֵּיצַד. נָגַח בקרניו, או נָגַף – דחף בגופו, נָשַׁךְ בשיניו, רָבַץ על גבי כלים כדי להזיקם, בָּעַט ברגליו, אם עשה כן בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, בשלש הפעמים הראשונות, שהוא 'תם', מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. ואם עשה כן בִרְשׁוּת הַנִּזָּק, רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, אף שור תם משלם נֶזֶק שָׁלֵם, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אף ברשות הניזק משלם חֲצִי נֶזֶק.
גמרא
נאמר בתורה לגבי שור שנגח אדם והרגו, (שמות כא כח-ל) 'וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי. וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת. אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו'. הגמרא דנה עתה האם חיוב תשלומי כופר הוא רק בבהמה שהזיקה בנגיחה, שכוונתה להזיק, והיינו אב של 'קרן', או אף אם הזיקה בדרך הילוכה, שזהו 'רגל', הדין כן.
אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה בנידון זה, רֶגֶל שֶׁדָּרְסָה עַל גַּבֵּי תִּינוֹק בַּחֲצַר הַנִּזָּק – בהמה שהלכה כדרכה, ללא כוונה לנהזיק, ודרכה על תינוק בחצר הניזק [ששם חייבה התורה את הרגל, אבל ברשות הרבים פטרתה התורה], והמיתה אותו בדריכתה, מַהוּ שֶׁתְּשַׁלֵּם אֶת הַכֹּפֶר – האם חייב בעל הבהמה בתשלומי כופר, או לא. ומבארת הגמרא את צדדי הספק, מִי אַמְרִינָן – האם אנו אומרים שיש חיוב כופר בדבר, מִידִי דַּהֲוָה אַקֶּרֶן – שהרי זה דומה לקרן, קֶרֶן עצמה, לָאו כֵּיוָן דְּעָבַד תְּרֵי וּתְלָתָא זִימְנָא – לאחר שנגח השור פעמיים ושלש, אוֹרְחָהּ הוּא – הרי דרכו בכך, ומחמת כן אם הזיק חייבתו התורה נזק שלם, וּמְשַׁלֶּמֶת כֹּפֶר – ואם המית אדם משלם בעליו כופר, הגם שכשנעשה מועד כבר אין זה נזק משונה, ואם כן הָכָא נַמִּי לֹא שְׁנָא – גם כאן, כשהזיק השור בדרך הילוכו, שזהו אב של 'רגל', הגם שדרכו בכך, דומה הוא לקרן מועדת, ויתחייב בעליו בתשלומי כופר. אוֹ דִּלְמָא – או שמא נאמר שיש חילוק בדבר, כיון שקֶרֶן, גם לאחר שנעשתה מועדת, הרי כַּוָּנָתָהּ לְהַזִּיק, ויתכן שרק באופן כזה, שכוונת הבהמה להזיק, חייבה התורה בתשלומי כופר, ואילו הַאי – באופן זה, שדרכה הבהמה על התינוק בדרך הילוכה, אֵין כַּוָּנָתָהּ לְהַזִּיק, ושמא באופן זה פטור הבעלים מכופר. וְאַסִיקְנָא – והסיקה הגמרא דְּאִיכָּא – שיש חיוב כֹּפֶר בְּרֶגֶל, שְׁמַע מִנָּה.
משנה
אָדָם, נחשב כ'מוּעָד' לְעוֹלָם – בכל מקרה, בֵּין שהזיק בשׁוֹגֵג ובֵין שהזיק במֵזִיד, בֵּין שהזיק כשהוא עֵר, ובֵין אם הזיק כשהוא יָשֵׁן [והיינו כשנשכב לישון במקום שהוא עלול להזיק, כגון סמוך לכלים. אבל אם נשכב לישון כדרכו, ואחר כך הניחו לידו כלים, ושברם בשנתו, אנוס הוא, ופטור].
סִמָּא אֶת עֵין חֲבֵרוֹ, וְכן אם שִׁבַּר אֶת הַכֵּלִים, מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם.
גמרא
שנינו במשנה, שאדם מועד לעולם, ואמרו על כך ביְרוּשַׁלְמִי (הלכה ח) אָמַר רַבִּי יִצְחָק, מַתְנִיתִין – משנתנו, המחייבת אדם שהזיק באונס, היינו כְּשֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם יְשֵׁנִים – כששניהם נרדמו יחד כשהם סמוכים זה לזה, והזיק אחד מהם את חבירו מתוך שנתו, שכיון שכל אחד מהם ידע שהוא עשוי להזיק בשנתו את חבירו, דינו כמועד, וחייב בתשלומי הנזק. אֲבָל אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן יָשֵׁן, ובשעה שהלך לישן שם לא היה בסמוך אליו שום אדם, וּבָא חֲבֵרוֹ וְיָשַׁן אֶצְלוֹ – בסמוך לו, באופן זה רק זֶה שֶׁבָּא לִישַׁן אֶצְלוֹ הוּא הַמּוּעָד, כיון שידע שהוא עשוי להזיק את חבירו בשנתו, ואילו הראשון שישן שם כשלא היה סמוך לשום אדם, אינו נחשב מועד, שהרי הלך לישון בהיתר, כשאינו סמוך לשום אדם, ואם הזיק, פטור.
