(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו השבוע ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)
כז. שמין לנזקין, כיצד, הרי ששבר כלי של חבירו בין הוא בין בהמתו אין אומרין למזיק קח אתה את הכלי השבור ושלם לזה דמי כליו אלא אומדין כמה פחת הכלי מדמיו ונותן לו כל הפחת אם היה המזיק מועד או חצי הפחת אם היה תם שנאמר והמת יהיה לו לניזק. פחת הנבלה על הניזק, ושבח הנבילה חולקין אותו הניזק והמזיק. (נזקי ממון פ"ז ה"ח)
כח. בהמה שחבלה באדם בין בכוונה בין שלא בכוונה, אם תמה היא משלם חצי נזק מגופה ואם מועדת משלם נזק שלם, ופטור מן השבת ומן הבושת ומן הצער ומן הרפוי, שארבעה דברים אלו לא חייבה תורה בהן אלא לאדם שחבל בחבירו אבל בהמתו שחבלה באדם הרי זה כמי שהזיקה ממונו שאינו חייב אלא נזק בלבד. לפיכך שורו שבייש פטור ואם בייש הוא בעצמו חייב כמו שיתבאר, ושורו שחבל באביו או באמו או שהדליק גדיש חבירו בשבת חייב בנזקיו ואילו היה הוא בעצמו העושה זה היה פטור מלשלם כמו שיתבאר. (נזקי ממון פ"ז ה"ג)
כט. כבר ביארנו בהלכות נערה שכל העושה עבירה שיש בה עון מיתת בית דין ותשלומין אינו משלם אף על פי שהיה שוגג, והעושה עבירה שנתחייב בה מלקות ותשלומין לוקה ואינו משלם שאין אדם לוקה ומשלם, לפיכך אם היה שוגג או לא התרו בו משלם ואינו לוקה. במה דברים אמורים בשנתחייב בתשלומין עם עון מיתת בית דין כאחת או שנתחייב תשלומין ומלקות בבת אחת אבל אם נתחייב בתשלומין ואחר כך נתחייב במיתת בית דין או במלקות או שנתחייב מלקות או מיתת בית דין ואחר כך נתחייב בתשלומין הרי זה לוקה ומשלם ומת ומשלם. (גניבה פ"ג ה"א)
ל. שור שהיה רודף אחר שור אחר והוזק, הניזק אומר שורך הזיק וזה אומר איני יודע שמא בסלע לקה המוציא מחבירו עליו הראיה, ואף על פי שהניזק אומר אני יודע בודאי וזה אומר איני יודע. טען הניזק ואמר ודאי אתה יודע ששורך הזיק הרי זה נשבע הסת שאינו יודע אם היה מועד, אבל אם היה תם פטור אף משבועת הסת שאפילו הודה מעצמו פטור שחצי הנזק קנס הוא ומודה בקנס פטור. (נזקי ממון פ"ט ה"ו)
לא. היו שנים רודפין אחר אחד והרי עדים שאחד מהן הזיק ואין העדים יודעים איזה הוא משניהן, זה אומר שורך הזיק וזה אומר שורך הזיק שניהן פטורין, ואם היו שניהן של איש אחד חייב לשלם מגוף הפחות שבשניהן, ואם היו מועדין משלם נזק שלם מנכסיו. (נזקי ממון פ"ט ה"ז)
לב. במה דברים אמורים בששני השוורים עומדין, אבל אם מת אחד מהן או אבד והיה אחד מהן תם אף על פי שהן של איש אחד פטור, שהרי אומר לו הבא ראיה שזה העומד הוא שהזיק ואשלם לך. (נזקי ממון פ"ט ה"ח)
לג. היו שני השוורים הרודפין אחד גדול ואחד קטן, הניזק אומר גדול הזיק והמזיק אומר קטן הזיק, היה אחד תם ואחד מועד הניזק אומר מועד הזיק והמזיק אומר תם הזיק, המוציא מחבירו עליו הראיה. (נזקי ממון פ"ט ה"ט)
לד. היו הניזקין שנים אחד גדול ואחד קטן והמזיקין שנים אחד גדול ואחד קטן, הניזק אומר גדול הזיק את הגדול וקטן את הקטן והמזיק אומר לא כי אלא קטן הזיק את הגדול וגדול הזיק את הקטן, או שהיה אחד תם ואחד מועד, הניזק אומר מועד הזיק את הגדול ותם הזיק את הקטן והמזיק אומר תם הזיק את הגדול ומועד את הקטן, המוציא מחבירו עליו הראיה. לא היתה שם ראיה ברורה המזיק פטור, למה זה דומה לטוען את חבירו חיטים והודה לו בשעורים שהוא נשבע הסת ונפטר אף מדמי שעורים כמו שיתבאר בהלכות טוען, ואם תפס הניזק הרי זה משתלם לקטן מן הגדול ולגדול מן הקטן כמו שהודה המזיק, אבל אם לא תפס אין מוציאין מן המזיק כלום. (נזקי ממון פ"ט הי"א)
פסקי הלכות על פי הרי"ף – מסכת בבא קמא, פרק רביעי (א)
(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון ה(על ההלכות שנלמדו השבוע ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)
א. שור שנגח וחזר ונגח שור אחר הרי הניזק הראשון והבעלים כשותפין בו, כיצד שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום הניזק נוטל מאה ובעל השור מאה, חזר ונגח שור אחר שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום האחרון נוטל מאה והניזק שלפניו עם הבעלים נוטלין חמשים חמשים. חזר ונגח שור אחר שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום האחרון נוטל מאה והניזק שלפניו חמשים והניזק הראשון עם הבעלים נוטלין חמשה ועשרים חמשה ועשרים, וכן על דרך זו חולקין והולכים. (נזקי ממון פ"ט הי"ב)
ב. ניזק שתפס הבהמה שהזיקה לגבות חצי נזקו מגופה נעשה עליה שומר שכר לנזקיה ואם יצאת והזיקה הניזק הראשון חייב בנזקיה והבעלים פטורין, כיצד, שור שוה מאתים שנגח והפסיד מאתים ותפסו הניזק לגבות ממנו מאה וחזר ונגח והפסיד במאה וארבעים, הרי זה הניזק האחרון משתלם שבעים והניזק הראשון שתפסו משתלם מותר נזקו והוא שלשים והבעלים מאה, וכן כל כיוצא בזה. (נזקי ממון פ"ט הי"ג)
ג. יש הכאות רבות שיש בהן בזוי וצער מעט ואין בהן נזק, וכבר פסקו להם חכמים דמים קצובים, וכל המכה חבירו הכאה מהן משלם אותו הממון הקצוב, וכולן קנסות הן, ואותו הממון הקצוב הוא דמי הצער והבושת והריפוי והשבת, בין צריך לרפואה ושבת בין לא צריך כזה הוא משלם.
וכמה הוא משלם, הבועט בחבירו ברגלו משלם חמשה סלעים, הכהו בארכובתו משלם שלשה סלעים, קבץ אצבעותיו כמו אוגד אגודה והכהו בידו כשהיא אגודה משלם שלשה עשר סלעים. תקע את חבירו בכפו משלם סלע, סטרו על פניו משלם חמשים סלע, סטרו באחר ידו משלם מאה סלע, וכן אם צרם באזנו או תלש בשערו או שרקק והגיע הרוק בבשרו או שהעביר טליתו מעליו או שפרע ראש האשה משלם מאה סלע. וכזה הוא משלם על כל מעשה ומעשה, כיצד, כגון שבעט בחבירו ארבע בעיטות אפילו זו אחר זו משלם עשרים סלע, סטרו על פניו שתי סטירות משלם מאה סלע וכן בשארן.
כל אלו הסלעים הם מכסף ארץ ישראל באותו הזמן, שהיה בכל סלע חצי דינר כסף ושלשה דינרין ומחצה נחשת, לפיכך מי שנתחייב בהכאות אלו לשלם מאה סלע הרי זה משלם שנים עשר סלע ומחצה כסף נקי. (חובל ומזיק פ"ג הלכות ח-י)
ד. דין ההקדש ודין העניים ודין הנדרים אינו כדין ההדיוט בקנייתו שאילו אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדק הבית או יהיה אסור עלי או אתננו לצדקה אף על פי שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם הרי זה חייב לקיים דברו שנאמר ככל היוצא מפיו יעשה.
והואיל והדבר כן אם צוה אדם כשהוא שכיב מרע ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים, או כל שכר בית זה לעניים זכו בהן העניים.
יש גאונים שחולקין על דבר זה ואומרים שאין העניים זוכין אלא בדברים שהדיוט קונה בהן, ולפיכך לא יזכו בדבר שלא בא לעולם, ואין דעתי נוטה לדברים אלו, שאין אדם מצווה להקנות, והוא מצווה לקיים דבריו בצדקה או בהקדש כמו שהוא מצווה לקיים הנדר כמו שביארנו בערכין. (מכירה פכ"ב הלכות טו-יז)
