שנינו במשנה, 'כֵּיצַד מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיקָה, שָׁמִין בֵּית סְאָה באותה שדה' וְכוּ'. מבררת הגמרא, כיון שהתבאר במשנה שאין שמים את ערך החלק שאכלה הבהמה לבדו, אלא ביחס לשאר השדה, הֵיכֵי שַׁיְמִינָן – כיצד שמים את הנזק ביחס לבית סאה שבאותה שדה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, אין שמים כמה הופחת שווי בית סאה מחמת מה שאכלה ממנו הבהמה, כיון שהקונה בית סאה בפני עצמה משלם עליה דמים יקרים, ויהיה ערך הנזק גדול, אלא שמים סְאָה בְּשִׁשִּׁים סְאָה, שהקונה ששים סאה משלם מחיר נמוך יותר עבור כל סאה, ומחשבים בצורת מכירה זו כמה משלם הקונה על כל סאה, ובאותו ערך של בית סאה משערים כמה יופחת המחיר מחמת מה שאכלה. חִזְקִיָּה אָמַר, אם אכלה הבהמה קלח אחד, אין אומדים את שוויו בפני עצמו, אלא שמים שווי קֶלַח אחד שאכלה הבהמה בְּשִׁשִּׁים קְלָחִים – כפי ערכו כאשר הוא נמכר בשוק בכמות של ששים קלחים יחד, שזהו סכום קטן יותר מכפי שהוא נמכר בפני עצמו. רַבִּי יַנַּאי אָמַר, שמים כפי ערך של תַּרְקַב – חצי סאה, בְּשִׁשִּׁים תַּרְקָבִים, שהם שלשים סאה.
ומבאר הרי"ף את ההלכה: וְסוּגְיָין כְּחִזְקִיָּה – ומשמעות סוגייתנו היא כדעת חזקיה, דְּאָמַר, שמים שווי של קֶלַח בְּשִׁשִּׁים קְלָחִים, כְּלוֹמַר, אֲפִלּוּ לֹא אָכְלָה הבהמה אֶלָּא קֶלַח אֶחָד, שָׁמִין אוֹתוֹ בְּשִׁשִּׁים קְלָחִים, וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁהִיא אוֹכֶלֶת, שָׁמִין אוֹתוֹ בְּשִׁשִּׁים כְּמוֹתוֹ, בֵּין אם אכלה מְעַט בֵּין אם אכלה הַרְבֵּה.
מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אֵין שָׁמִין קַב, מִפְּנֵי שֶׁמַּשְׁבִּיחַ. וְלֹא בֵּית כּוֹר, מִפְּנֵי שֶׁפּוֹגֵם. מבררת הגמרא, מַאי קָאָמַר – מה כוונת הברייתא בכללים אלו. ומבארת, אָמַר רַב הוּנָא בַּר מָנוֹחַ, הָכִי קָאָמַר – כך היא כוונת הברייתא, אם אכלה הבהמה קב של פירות, אֵין שָׁמִין את שוויו של אותו קַב בִּפְנֵי עַצְמוֹ, מִפְּנֵי שֶׁמַּשְׁבִּיחַ נִזָּק – מרויח בכך הניזק, שיצטרך לשלם לו המזיק סכום גדול, שהרי קב הנמכר בפני עצמו דמיו מרובים. וְלֹא – ואין שמים את שוויו של קַב בְּבֵית כּוֹר – כאשר הוא נמכר יחד עם שיעור גדול, של בית כור, מִפְּנֵי שֶׁפּוֹגֵם נִזָּק – מפסיד בכך הניזק הרבה, כיון שכאשר מוכרים כמות גדולה של בית כור אין שוויו של הקב גדול, אֶלָּא שמים את הנזק בְּשִׁשִּׁים, כְּחִזְקִיָּה.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה: הַהוּא גַּבְרָא דְּקָץ קַסְבָּא מֵחַבְרֵיהּ – מעשה באדם שקצץ עץ דקל של חבירו, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרֵישׁ גָלוּתָא – ובאו לדין תורה לפני ריש גלותא, אָמַר לֵיהּ דַּיָּינָא – אמר הדיין היושב לפני ריש גלותא לריש גלותא, לְדִילִי חַזְיָין לִי – אני עצמי ראיתי את אותו הדקל שקצץ אדם זה, וּתְלָת תְּלָת בְּקִינָּא הָוְיָאן – והיו אלו שלשה דקלים העומדים זה אצל זה, וְשַׁוְיָאן מֵאָה זוּזֵי – והיו שלשת הדקלים ביחד שווים מאה זוז, ועל פי דבריו פסק ריש גלותא את הדין ואמר למזיק, זִיל הַב לֵיהּ תְּלָתִין וּתְלָתָא וְתִילְתָּא – לך ושלם לו שלשים ושלש זהובים ושליש זהוב, כשווי אחד משלשת הדקלים. אָמַר המזיק, בַּהֲדֵי רֵישׁ גָלוּתָא דְּדָאִין דִּינָא דְּפַרְסָאי לָמָּה לִי – מדוע צריך אני ללכת לדון לפני ריש גלותא שאינו דן לפי דין תורה, אלא לפי דיני הפרסיים, שהרי התבאר שלפי דין תורה אין שמים את הנזק בפני עצמו, אלא ביחס לשדה כולה. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן -הלך המזיק לדין לפני רב נחמן, אָמַר לֵיהּ רב נחמן, יש לשער את הנזק של אותו הדקל, בְּשִׁשִּׁים דקלים, שזהו שווי קטן יותר. וכן רַב פָּפָּא, וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, עָבְדוּ עוּבְדָּא כְּוָותֵיהּ דְּרַב נַחְמָן – עשו מעשה ופסק הלכה כדברי רב נחמן, שיש לשום את הנזק בְּשִׁשִּׁים.
מביאה הגמרא נוסח אחר להלכה זו, אִיכָּא דְּאָמְרֵי – יש אומרים, הָכֵי שָׁמִין דִּיקְלָא – שכך יש לשום את הדקל הניזוק, אַגַּב קְטִינָא דְאַרְעָא – ביחס לחלק אדמה מסוים, בְּשִׁשִּׁים ממקום הדקל.
ופוסקת הגמרא את ההלכה, וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב פָּפָּא – וההלכה היא כדברי רב פפא, ששמים את הדקל ביחס לששים דקלים, בְּדִיקְלָא אֲרַמָּאָה – בדקל ארמי, שהוא דקל רגיל, שאין לו חשיבות מיוחדת. וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרֵישׁ גָלוּתָא – וההלכה היא כדברי ריש גלותא, ששמים את הדקל בפני עצמו, בְּדִיקְלָא פַּרְסָאָה – בדקל פרסי, שהוא משובח ביותר, ומחמת חשיבותו נישום הוא בפני עצמו, ולא ביחס לששים דקלים.
