תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אדם שחָפַר בור ברשותו, וּפָתַח אותו לתוך רשותו, וּמָסַר את הבור לָרַבִּים הצריכים לו, וכגון בור מים, ונפל בו שור או חמור והוזק, פָּטוּר החופר, כיון שמסרו לתועלת הרבים, ומוטל עליהם לכסותו כשאין משתמשים בו. אבל אם חָפַר וּפָתַח וְלֹא מָסַר את הבור לָרַבִּים, חַיָּב בנזקיו. וְכָךְ הָיָה מִנְהָגוֹ שֶׁל נְחוּנְיָא חוֹפֵר שִׁיחִין, שֶׁהָיָה חוֹפֵר וּפוֹתֵחַ בורות מים, וּמוֹסֵר לָרַבִּים לצורך העולים לרגל, וּכְשֶׁבָּא הַדָּבָר אֵצֶל חֲכָמִים, אָמְרוּ, קִיֵּם זֶה הֲלָכָה זוֹ.
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, לֹא יְסַקֵּל אָדָם אבנים מֵרְשׁוּתוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהָיָה מְסַקֵּל מֵרְשׁוּתוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וּמְצָאוֹ חָסִיד, אָמַר לֵיהּ החסיד לאותו אדם, רֵיקָה – אדם ריק, מִפְּנֵי מַה אַתָּה מְסַקֵּל מֵרְשׁוּת שֶׁאֵינָהּ שֶׁלְּךָ, שהרי אתה עשוי למוכרה, לִרְשׁוּת שֶׁלְּךָ, והיא רשות הרבים, שלעולם אתה רשאי להלך בה. אך כיון שלא הבין אותו אדם את דבריו של החסיד, לִגְלֵג עָלָיו. לְיָמִים – לאחר זמן, נִצְרַךְ אוֹתוֹ אָדָם לממון, וּמָכַר אֶת שָׂדֵהוּ, וְהָיָה מְהַלֵּךְ בְּאוֹתוֹ רְשׁוּת הָרַבִּים, וְנִכְשַׁל בְּאוֹתָן אֲבָנִים עצמם שסיקל מהחצר שהיתה שלו לרשות הרבים, אָמַר, יָפֶה אָמַר לִי אוֹתוֹ חָסִיד, מִפְּנֵי מַה אַתָּה מְסַקֵּל מֵרְשׁוּת שֶׁאֵינָהּ שֶׁלְּךָ, לִרְשׁוּת שֶׁלְּךָ.
שנינו במשנה, 'הַחוֹפֵר בּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְכוּ' ונפל לתוכו שור או חמור, ומת, חייב'. אָמַר רַב, בּוֹר שֶׁחִיְּבָה עָלָיו תּוֹרָה, לְהֶבְלוֹ – היינו אם הוזקה הבהמה בהבל שיש בבור, ומחמת כן מתה, וְלֹא לְחַבָטוֹ – אך לא חייבה התורה על החבטה שנחבטה הבהמה בקרקעית הבור ומתה מחמת כן, אַלְמָא – ומוכח מדין זה, דקָסָבַר – שסובר רב, שחֲבָטוֹ של הבור אינו באחריות החופרו, כיון שקַרְקַע עוֹלָם הִזִּיקַתּוּ – הוזק מקרקע רשות הרבים, שלא נוצרה על ידי החופר. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, אמנם חייבה התורה את בעל הבור לְענין הֶבְלוֹ של הבור, אם הוזק בו, וְכָל שֶׁכֵּן שחייבתו התורה לְחַבָטוֹ, שאף החבטה בקרקעית הבור היא באחריות החופר, שאילו לא היה חופר, לא היתה הבהמה נחבטת באותו מקום. מוסיף שמואל ואומר, וְאִם תֹּאמַר שחייבה התורה רק לְחַבָטוֹ, וְלֹא לְהֶבְלוֹ, אי אפשר לומר כן, שהרי הַתּוֹרָה הֵעִידָה עַל הַבּוֹר, שחייבים על נזקיו, ומשמע שחיוב זה הוא בכל אופן, וַאֲפִלּוּ מָלֵא סְפוֹגִין שֶׁל צֶמֶר, שאין בו חבטה כלל, מכל מקום חייבים עליו, והיינו כשהוזק בהבלו.
מבררת הגמרא, מַאי בֵּינַייהוּ – מה החילוק ביניהם לענין הדין, והרי בכל אופן שמתה או הוזקה הבהמה בבור, ואפילו אם נשברה רגלה או מפרקתה, בין לרב ובין לשמואל חייב בעל הבור, ואף שרב מחייב רק בהבלו, הרי גם באופן זה ניתן לומר שההבל הוסיף בה נזק או המית אותה, ואם כן באיזה אופן תהיה מחלוקת ביניהם. ומבארת, אִיכָּא בֵּינַייהוּ – החילוק הוא באופן דְּעָבַד גּוֹבְהָהּ – שעשה תל גבוה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, ועלתה הבהמה על גביו, ונפלה משם לקרקעית רשות הרבים, ובאופן זה יש חבט, אך אין הבל, כיון שלא נפלה למקום צר אלא לרשות הרבים עצמה, ובזה נחלקו, דְּרַב, אַגּוֹבְהָהּ לֹא מְחַיֵּב – אינו מחייב באופן זה, כיון שאין בו הבל אלא רק חבט, וּשְׁמוּאֵל מְחַיֵּב נַמִּי אַגּוֹבְהָהּ – ואילו שמואל סובר שגם באופן זה חייב, כיון שהגורם לבהמה להחבט בקרקע רשות הרבים, חייב מדין בור.
פוסק הרי"ף את ההלכה, וְהִלְכְתָא כְּרַב, שחייבה התורה בבור רק על נזק שאירע מהבלו, ולא על נזק שאירע מחבטו, והטעם לכך שפוסקים כרב, דְּתָנֵי רַב חֲנַנְיָה לְסַיּוֹעֵיהּ – כיון שרב חנניה שנה ברייתא המסייעת לו. וְאִיכָּא מַאן דְּאָמַר – ואמנם יש מי שפוסק הִלְכְתָא כִּשְׁמוּאֵל, שחייבה התורה בנזקי הבור גם על הבלו וגם על חבטו, והטעם לכך, דְּהִלְכְתָא כַּוָּתֵיהּ בְּדִינֵי – כיון שבדרך כלל אנו פוסקים הלכה כשמואל בדברים הנוגעים לדינים.
